סיפור השליחים, מעורר מחשבות על מושג השליח. על פניו, כל עוד מילאו השליחים את תפקידם ומסרו את המידע שהתבקשו להביא - הכל הלך למישרין. השיבושים התחילו כשהם הכניסו את העמדה שלהם, את השיפוט. כאן החל מאבק בין הקולות השונים:
וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.
על פניו מצטיירת תמונה, כי לו היו השליחים מתרכזים במה שהם צריכים לעשות, הכל היה בסדר. אינני חושב כך. אי אפשר לספר סיפור - והרי זה מה שהשליחים אמורים לעשות - בלי לצבוע אותו בגוון האישי. צריך לחפש דרך אחרת, מה לעשות עם הטיית הסיפור כפי שקרה במעשה השליחים. עד שנמצא את הדרך האחרת, בואו ונקשיב לסיפור שסיפר אחד מחסידיו של רבי נחמן מברסלב:
מעשה מבת רבנו ז"ל, שבא רבנו הקדוש לביתה והיתה חולה מאוד, וישב רבנו הגדול בצער גדול, ונרדם. ובא אליו הבעל שם טוב ז"ל ואמר לו: 'מה אתה כל כך בצער?'
אמר לו: 'הלא ביתי כל כך חולה.'
אמר לו הבעל שם טוב: 'הלוא מה שכתוב בתהילים פסוק: 'מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם'... השם יתברך עושה חסד, למי שמשיח ומספר מהם [מהישועות]. 'לדוד ולזרעו עד עולם' - זה רבנו ויוצא חלציו...'
רבי נחמן עצוב. בתו חולה וזה שובר את לבו. הבעל שם טוב מתגלה לו בחלום, ומורה לו כי הישועה בה על ה'משיח', שהוא המדבר והמספר. הסיפור איננו דרגה שניה ביחס לחוויה הבלתי אמצעית, הסיפור הוא דרגה ראשונה. הוא גואל את האדם, האדם עצמו הופך להיות הגואל והנגאל, דוד המלך. הסיפור עוד לא נגמר:
וסיפר אז רבנו ז"ל המעשה מהמהרש"א לבתו אדיל [החולה], והיה לה רפואה. והיא סיפרה לכמה חולים והיה להם רפואה, וכן רבי נחמן מטולשטין ז"ל גם כן סיפר והיה כן.
הסיפור גואל ומתגלגל וממשיך לגאול עוד ועוד חולים. איזה סיפור סיפר רבי נחמן לבתו? את המעשה מהמהרש"א. על כך כותב המספר:
והקיץ רבנו ז"ל ואמר לבתו אדל: כשהייתי בעיר אוסטרהא ושם סיפרו לי שיש בעירם פנקס ישן נושן מזמן הגאון האלוקי המהרש"א ז"ל נכתב שם כל מה שנארע עם המהרש"א ז"ל, והיה הפנקס נכתב באופן כזה אשר בכל דף שהוא סיפור אחד היה צריך לשלם זהוב אחד ונתתי להם ג' זהובים ופתחו לי את הפנקס בג' מקומות ואלו הסיפורים שקראתי בהם.
ראו נא איזו אהבת סיפור, הוא משלם שלושה זהובים בעבור סיפורים. כי סיפורים הם חשובים, הם הגואלים את האדם. הקשיבו לסיפור המהרש"א שנקנה בזהוב, אותו סיפר רבי נחמן לבתו החולה:
בעת שבנו בית הכנסת באוסטרה והיה נצרך כסף רב לבנותו ועל כן עשו הנחת אבן הפינה בקהל רב, והכריזו למכור את הנחת האבן, עד שגביר אחד קנה את זה בשק מלא זהובים. ואחר כך כיבד את המהרש"א ז"ל שהוא יניח האבן. ואמר לו המהרש"א שיבקש ממנו איזה דבר בשביל זה. וביקש ממנו שיהיה לו בן כמהרש"א, וענה לו המהרש"א שזה קשה מאוד, ושיבקש דבר אחר, והוא התעקש דווקא בזה הדבר, ואמר לו המהרש"א אם כן כשתהר אשתך תמות אתה, וכשתלד תמות היא גם כן, ואני אקבל את הילד ואגדלו אצלי, והסכימו על זה, וכן הווה, ונתגדל אצל המהרש"א ז"ל...
בעזרת הסיפור הרחוק הזה, מביע האב את רגשותיו לביתו. הוא מספר לה על ילד שהיה כל כך חשוב להוריו, עד שהם היו מוכנים למות כדי שהוא ייוולד. הוא מספר לה שהחינוך חשוב מהייחוס, ורק מי שלמד אצל המהרש"א יהיה כמו המהרש"א. הוא רומז לה שהוא מעריך אותה על היותה מי שהיא, ולא רק יוצאת חלציו. רגשות שכאלה אי אפשר להביע באופן ישיר, רק על ידי הסיפור הם מתקיימים.
נשוב אל סיפור המרגלים. כל מספר הטיל לסיפור את נפשו. אלה - את חרדתם ואלה את ביטחונם. עשרת המרגלים סיפרו וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם. הם מביעים את הפחד שלהם, את העדר הביטחון העצמי המגמד אותם לחגבים. הם מספרים שגם בעיני האחרים, הם היו כחגבים. מניין הם יודעים? כי הם מספרים, והמספר הוא יודע כל. שני המרגלים האחרים סיפרו: סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם. כנראה שהתמונה היא על פי האמונה שאדם לפני מותו, צלו נעלם. מנין הם יודעים? האם הם ראו? נראה לי יותר שדמיונם היוצר והמספר צייר את התמונה הזאת. אלו ואלו מספרים, אלו ואלו יוצרים את המציאות. כך מקבלים השומעים שני סיפורים, סיפור חרדה וסיפור ביטחון. מעתה עליהם לבחור את הסיפור שלהם, זה שיגאל אותם מאי הוודאות ויוביל אותם להכרעה איך להגיב למציאות שחלקים ממנה יוותרו לעולם באי ידיעה ספקנית.
בלזק, הסופר הצרפתי הגדול, כתב על נפוליאון גיבורו: 'את שהחל הוא בחרב, אסיים אני בקולמוס'. המרגלים היו מספרי סיפורים, שהצטרפו בסיפורם לצבא העם. הסיפור הוא הגואל את המציאות מעובדות חסרות פשר, נותן להם טעם בדמיונו היוצר. בין הסיפורים השונים צריך להכריע. זאת בחירה - האם לאמץ סיפור פסימי על החיים או סיפור אופטימי. משה בחר בסיפור האופטימי, בחר בו כבסיס למדיניות לאסטרטגיה ולטקטיקה שלאורן הוביל את העם אל הארץ.