(יח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת: (יט) וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו: (כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים: (כא) וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:
(פרק כה)
בפירושו לפרשת תרומה דן ר"י אברבנאל בשאלה אם יש במשכן ובכליו "רמז ומשל" או לא. כך הוא כותב:
"קודם פירוש הפסוקים אשר בפרשיות המשכן וכליו, ראוי כפי העיון הטוב לבאר ראשונה אם יש רמז ומשל במשכן וכליו, או אם צוה בו יתברך לכבוד ולתפארת הבית בלבד מבלי שום כוונה אחרת. ורחוק הוא שנאמין שלא היה בזה משל ורמז כלל לדבר אחר, לפי שהיות על הארון שני כרובים בצורת ילדים קטנים זכר ונקבה, והיות להם כנפים בהיות שאינם בעלי חיים מעופפים, ידמה שהוא פּוֹעַל בָּטֵל... אין ספק שהשכל מורה ומחייב שיש בזה הערה והוראה לדברים אחרים, זולת פשוטי המאמרים האלה. ולכן השתדלו חז"ל לתת טעמים והערות על קצת הדברים האלה בדרכים שונים".
ר"י אברבנאל סובר שברור שתבנית המשכן וכליו רומזים "לדברים אחרים", ואין הם "לכבוד ולתפארת הבית בלבד". לאחר מכן הוא מפרט כמה הצעות לרמזים שהוצעו החל ממדרש חז"ל דרך הרמב"ם והרלב"ג ועד "האחרונים ממפרשי עמנו". בהמשך מפרט ר"י אברבנאל את דעתו:
"ואשר אאמינהו אני בזה הוא, שלא היה הרמז והמשל במשכן הא-להים וכליו, לדבר מן החכמות והדברים המושגים מתוך החקירה והעיון, כי לא היה צריך יתברך לעשות רמז והערה הֶמְשֵׁלִית בבית מקדשו בקדש הקדשים ובהיכל המקודש ובעזרה, לדבר שהיה ידוע ומושג לחכמים מתוך חקירתם ועיונם... ולכן יותר ראוי שנאמר, שהיתה ההערה והרמז במשכן וכליו, לדבר יחוייב שנאמינהו בחוק התורה ומצוותיה, באופן שיהיה המשלים והרמז מדריך האדם למה שיעשה... "
לדעת ר"י אברבנאל, הרמזים במשכן ובכליו אינם רמזים לחכמות עיוניות (כפי שכתבו אחרים) אלא הדרכות לאדם "בחוק התורה ומצוותיה". נדגים את הדברים בדבריו על אודות הכרובים שהוזכרו לעיל בציטוט מדבריו שהם "בצורת ילדים קטנים זכר ונקבה" בעלי כנפיים, וכאמור לעיל דבר זה נראה "פּוֹעַל בָּטֵל" ולכן "אין ספק שהשכל מורה ומחייב שיש בזה הערה והוראה לדברים אחרים, זולת פשוטי המאמרים האלה".
מהי ההדרכה הנרמזת במעשה הכרובים?
כותב ר"י אברבנאל (בהצעתו השניה):
"ואפשר עוד אצלי, שהיו הכרובים ההם... כדמות שני ילדים קטנים אשר אין בהם כל מום, ולא טעמו טעם חטא: האחד – בצורת זכר, והשני – בצורת נקבה, לרמוז וללמד שכל איש ואשה אשר מבני ישראל המה, ראוי שמילדותם יתמידו ויכלו ימיהם על תורת הא-להים ויהגו בה יומם ולילה, אם בקריאתה ואם בקיום מצוותיה, כי בזה יקנו שלמותם ואושרם. וכזה אמר המשורר (תהלים קיט, ט): "במה יזכה נער את ארחו לשמור כדבריך". כי כאשר יהיו מילדותם נקיים מעוון דבקים בתורת ה', יהיו פורשי כנפים למעלה מפני שהמה סוככים בכנפיהם על הכפרת, רוצה לומר דבקים ומעיינים בתורה אשר תחתיו, וידבקו בעליונים היושבים ראשונה במלכות עילאה; והיו פניהם איש אל אחיו, לרמוז שכל אשר בשם ישראל יכנה ראוי שיהיו ראשונה כנפיו ומחשבתו פרושות למעלה, כלומר לעבוד את קונהו יתברך בדברים שבינו למקום, וגם כן יהיו פניהם איש אל אחיו, רוצה לומר באהבת הרֵעים במה שבינו לחבירו. ואמר שנית: "אל הכפרת יהיו פני הכרובים", להגיד כי בשני הדברים האלה, רוצה לומר במצוות שבינו למקום ובמצוות שבינו לחבירו, בכולם יתנהג כפי התורה אשר בארון ובה יהיה פנותו ומגמתו".
מעשה הכרובים הוא הדרכה חינוכית כיצד לחנך את ילדי וילדות ישראל. דמות הכרובים – "שני ילדים קטנים... האחד – בצורת זכר, והשני – בצורת נקבה" – מלמד שראוי שכל ילד וילדה מישראל יתמידו בלימוד התורה ובקיום מצוותיה "כי בזה יקנו שלמותם ואושרם".
הדבקות בתורת ה' מגיל צעיר שבו הם "נקיים מעוון" תועיל שיהיו פורשי כנפים למעלה, כלומר דבקים בה' ועובדים אותו "בדברים שבינו למקום", וכן שיהיו פניהם איש אל אחיו כלומר "באהבת הרֵעים במה שבינו לחבירו".
אכן "אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" – הן פרישת הכנפים למעלה במצוות שבין אדם למקום, הן המבט של פני הכרובים איש אל אחיו במצוות שבין אדם לחבירו, הם "כפי התורה אשר בארון".
נמצא שתבנית הכרובים מדריכה הדרכה חינוכית את צעירי ישראל לפרוש כנפים למעלה אך גם להביט איש אל אחיו, ובכל האופנים לשמור דרך התורה אשר בארון מתחת הכפורת.