הם היו חוליה של חמישה נאשמים. כתב האישום ייחס להם ניסיון לרצח ראש הממשלה דאז. באחד ממלונות ירושלים עמד להתקיים כנס בו התעתד לנאום ראש הממשלה. אחד מהחמישה עבד במלון כמלצר ואסף מידע על נוהלי האבטחה, השני דאג לנשקים, השלישי היה תצפיתן, הרביעי הנהג שיסיע למקום ויבריחם אחרי, וראש החוליה, אמור היה לבצע את הירי בראש הממשלה. לפי כתב האישום הנשק עם הכוונות ומשתיקי הקול כבר היה בידם. מעצרם בידי שב"כ מנע אסון עצום.
בבוקר הדיון נכנסנו פנימה שלושה שופטים. הנוהל היה שעם כניסת השופטים, הנאשמים נעמדים. מי שלא עמד נחשב מסרב להכיר בסמכות בית-המשפט ואינו מוכן להישפט בפניו. דיונו היה נדחה עד שיכיר בסמכות. נכנסנו פנימה והחמישה נותרו יושבים. "אין לכם סמכות עלינו" אמר ראש החוליה בערבית. הסתכלתי בתיק, ברישומי הדיונים הקודמים. התיק כבר נדחה כמה פעמים. הנאשמים במדי האסירים החומים עמדו להיות מוצאים מהאולם, וראש החוליה זרק בנו מבט מתריס. שלושה שופטים, קצינים במדי צה"ל.
בגדים הופכים את האדם למה שהוא
"וְאַתָּ֗ה תְּדַבֵּר֙ אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵ֔ב אֲשֶׁ֥ר מִלֵּאתִ֖יו ר֣וּחַ חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֧י אַהֲרֹ֛ן לְקַדְּשׁ֖וֹ לְכַהֲנוֹ־לִי" כל פרק כ"ח מוקדש לבגדי הקדש, בגדי הכהונה של אהרן ובניו. פירוט מדוקדק אודות חומרי הבגד, צבעיו. קסם ססגוני ויופי מסחרר נפרש. הרמב"ם מציע כדרכו דרך ביניים ללבוש: "מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית.... ומנגד, לא ילבש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינונים נאים", אבל בגדי הכהונה חריגים.
במדבר רבה (ד,ח) מתאר: "האדם הראשון היה בכורו של עולם, וכיון שקירב קרבנו... לבש בגדי כהונה גדולה..." כתנות העור שהלביש השם לאדם הראשון הם כבגדי כהונה.
בגדים הופכים אדם לבן מלוכה. "וְעָלֶ֙יהָ֙ כְּתֹ֣נֶת פַּסִּ֔ים כִּי֩ כֵ֨ן תִּלְבַּ֧שְׁןָ בְנוֹת־הַמֶּ֛לֶךְ הַבְּתוּלֹ֖ת מְעִילִ֑ים" נאמר על תמר בת דוד המלך (שמואל ב, יג, יח) ומכאן מתחדדת כתנת הפסים של יוסף, כלבוש שהכתירו למעמד מיוחד, ומנגד, השפלתו עם הפשטתו ממנה והכתמתה בדם כשהושלך לבור. ומנגד, תמר אשת אלמנת בני יהודה, לובשת בגדי קדשה ומתחפשת כדי להשיג מטרתה מיהודה ואז פושטת אותם. "חכמי לב" אמורים לעשות את בגדי הכהונה. אבל מי הם חכמי לב?
ר' יוסף בכור שור אומר: "כשם שצויתי לך על החכמים לעשות המשכן, כך אני מצוה עליהם (החכמים) לעשות הבגדים". שלא יאמרו הציבור "אהרון ישכור מי שיעשה לו בגדיו".
כמו שלוקחים תרומה למשכן, יקחו זהב ותרומה לבגדים "ולא יאמרו: אהרון יבקש לעצמו". ידע הציבור, בגדי הכהונה מהודרים לא בגלל רצון הכהנים, אלא הוראה מהשם.
רלב"ג העדיף פירוש אחר: "מלאתיו רוח חכמה - למדנו מזה , שכל חכמה שתהיה לאדם שופעת לו מהשם יתעלה", ולכן "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי - למדנו מזה, שבגדי כהונה מקדשין הכהן גדול לכהן לשם יתעלה; אבל בזמן שאין בגדי בגדי הכהונה עליו אינו מקודש לכהן, והרי הוא כזר שעבד שהוא חייב מיתה (מש"ת כלי המקדש י, ד)." כלומר הבגדים הם הנוסכים בכוהנים את הסמכות. הבגדים מזכירים לכוהנים בשם מי הם פועלים.
"השופטים בבית המשפט הצבאי הם תמיד חיילים במדים והנאשמים הם תמיד פלשתינים", אומרים על מערכת המשפט הצבאית ביהודה ושומרון אלו שיוצאים נגדה. איך אפשר לסמוך על שופטים שהם קצינים במדים שיעשו משפט צדק. אבל ההחלטה על שופטים במדים היא החלטה של המשפט הבינלאומי. קצין שופט יהיה עצמאי לפסוק לפי הדין ולפי התרשמותו מהראיות כמו שופט רגיל.
"אין לכם סמכות עלינו" אמר ראש החוליה שוב.
"אנחנו לא צריכים מהם אישור לסמכות שלנו כבית-משפט צבאי" אמרתי בשקט לשני שופטי הצד. הבנתי את בחירת קודמיי לא לנהל עד שיכירו בסמכות, אבל בחרתי אחרת.
החלטתי להתחיל לנהל את המשפט. הודעתי לנאשמים שעליהם למסור כעת אם הם מודים או כופרים באשמה. אם לא יענו, נתייחס לזה כמו כפירה ונתחיל לשמוע עדים בישיבה הבאה. הסניגור שלהם קם מיד והתנגד. הנאשמים לא מכירים בסמכותנו ולא יישפטו בפנינו. סניגור אחד קם לכל החמישה.
הפעם הופתעתי אני. אחד מייצג את כולם? מנסיוני כסנגורית פלילית ידעתי שבעבירות של מספר שותפים, לרוב מפיל אחד אחריות על השני וטוען לחלקו היחסי בפרשה. אבל כאן עורך הדין נשלח בידי ארגון הטרור, והאינטרס שלהם היה הגנה על ראש החוליה והשגת עונש נמוך עבורו. מחיר של ניגוד אינטרסים לא עניין אותם. מבחינתינו כשופטים זו היתה בעיה אמיתית. עורך דין אחד לא יכול לנהל חקירות של חמישה נאשמים עם ניגוד אינטרסים מובנה. בישראל דבר כזה לא היה מתקיים.
"וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת".
בית משפט צבאי, צילום: Yonatan Sindel/Flash90
בן סירא אומר: "הדר השם בני אדם והבגדים מכבדים האדם". וסיפר מעשה בחסיד אחד כשהיה עולה מן השוק היה נוטל בגדיו ומקפלן. אמרו לו: כמה תלמידים יש לך, ועבדים ובני בית לקפלן?! אמר להם: הבגדים מכבדים אותי בשוק, אף אני מכבד אותם בבית – 'כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד'".
בגמרא (מסכת שבת, י ע"א), האמוראים הנהיגו שיפור הלבוש לקראת תפילה לפי "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (עמוס ד', יב). והמשנה-ברורה מוסיף: "אין נכון להתפלל בקאפטין (חלוק) ובשלאף-ראק (פיג'מה)" (צ"א, סקי"א), ולכן גם הנאלץ להתפלל בביתו ביחידות, ראוי שיקפיד בלבושו.
מסכת שבת מפרידה בין לבוש שבת לחול: "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר– "וכבדתו" – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך בחול..." (שבת קי"ג)
ר"י אברבנאל מרחיב את הקשר בין נגעי צרעת האדם לנגעי הבגד. כאשר מיטהר האדם מהצרעת, מתחייב גם "וְכִבֶּס בְּגָדָיו" (י"ג, ו, ועוד).
וזיקה ברורה מתקיימת בין טהרת המצורע מטומאתו, לתהליך הקדשת אהרן ובניו לכוהנים: "וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן ...." (שמות כ"ט, כ) ואותו סדר בטהרת המצורע - "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר.." (ויקרא י"ד, יד). ובפרשה, טקס הקדשת הכוהנים מקנה מעמד לבגד: "וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ". בעיית ניגוד האינטרסים היתה ברורה לנו.
סניגור אחד לחמישה נאשמים
תבינו את התחושה, אתה נכנס כקצין עם מדים לאולם שכמעט כולו פלשתינאים. הנאשמים ובני משפחותיהם ממלאים את האולם. מסתכלים עליך בצורה מאד מסוימת. הובאו לפנינו נאשמים ברציחות מזעזעות, בפיגועים מחרידים, ולנו היה חשוב שיהיה ברור - מי שנרשיע הוא לא חף מפשע שאנחנו, השופטים במדים, סתם הכנסנו לכלא. אנחנו שמענו עדים וראיות ואם השתכנענו שהעומדים מולנו אחראים למעשה הרשענו אותם, ואם לא היינו מזכים אותם. אנחנו כקצינים מכבדים את הסמכות שהצבא העניק לנו בהיותנו לובשי מדים. אנחנו מנהלים משפט אמיתי ואתם שהורשעתם, אתם האשמים. לא הפוך.
"ועָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת"
הרמב"ן אומר: "שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים... כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה...". הכוהן הגדול לובש מלכות בגלל תפקידו.
"לא נשפוט אתכם עם סניגור אחד", הסברתי את דיני השותפות ואת המשמעות של ניגוד האינטרסים. עם כל משפט שתרגם המתורגמן ראיתי את הסניגור נע באי נוחות ואת הנאשמים מקשיבים לי בדריכות. במיוחד ראש החוליה.
"לכבוד ולתפארת" דורש המלב"ים, "אלה בגדים פנימיים שיעשו כהני השם להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמידות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש... ומתקנים נפשותיהם ומידותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית". זו המשמעות האמיתית. המידות. לא הלבוש.
בישיבות הבאות הגיע הסניגור האחד והם המשיכו לסרב לקום. חזרתי והסברתי לכל הנוכחים באולם שבית-המשפט הצבאי הוא בית-משפט של צדק. הם עומדים לדין על נסיון לרצח וצפויים למאסר עולם אם יורשעו. ניהול משפט עם סניגור אחד פוגע בהגנתם. פניתי לסניגורים אחרים באולם, וכמה הסכימו לייצגם, אבל החוליה סירבה.
המחבלים הבינו שאנחנו קצינים שגאים במדים שלהם
בישיבה השלישית נתתי החלטה. ציטטתי פסיקה של העליון, בין היתר של הנשיא ברק לצד פסיקה ממדינות אחרות, שקובעת חד משמעית, שאם שופט התרשם שהנאשם הבין את הסכנות הצפויות לו מניהול משפט בצורה שלא כל זכויותיו ממוצות, ועדיין בחר להתנהל כך, אפשר להמשיך לנהל את הדיון. הקראתי להם את ההחלטה המפורטת. בישיבה הבאה, כשנכנסנו לבית-המשפט לשמוע את העד הראשון, נעמד ראש החוליה. כל הארבעה נעמדו אחריו.
אני לא תמימה, אני לא חושבת שמי שרצו לרצוח ראש ממשלה ישראלי הפכו אוהבי ישראל. אבל אנחנו לדעתי, כיבדנו את המדים שלנו. לא כבוד חיצוני, סתמי, אלא כבוד אמיתי לתפקיד שהעניקו לנו כקציני צבא כשהסמיכו אותנו כשופטים בעבירות טרור נגד ישראל. ואני חושבת שהם הבינו את זה. שאנחנו גאים במדים שלנו, גאים להיות קצינים וגאים להיות שופטים. להיות בתפקיד ששומר על החוק, בין בעבירות כאלה, ובין בנושאים אחרים, שבשנים האחרונות מעוררי מחלוקת בעם, מציב אותך בעמדה מאד פגיעה. מי שמפר את החוק, מפנה את הזעם כלפי מי שדורש לקיים את החוק. מי שדורש לקיים את החוק מואשם לעיתים אפילו בבגידה ועלול למצוא עצמו נתון בסכנת הדחה. בכל הישיבות הבאות נשמעו העדים. הנאשמים המשיכו לעמוד. אחרי כמה חודשים הרשענו אותם בנסיון לרצח, גרימת מוות בכוונה של ראש ממשלה ישראלי. על כולם נגזר מאסר עולם.
הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') אורי אגוז, אשר שירתה במגוון תפקידים בפרקליטות הצבאית, בין היתר כשופטת בבית-המשפט הצבאי ביהודה.