פרשתנו עוסקת - בין השאר - בהקדשת הכוהנים לעבודת המשכן. במהלך התיאור נאמר:
וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה,
וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב,
וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד,
וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת,
וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן,
וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין,
כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא.
וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.
וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו,
וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'.
[שמות כ"ט כ"ב - כ"ד]
הפרשנים התלבטו בין שתי אפשרויות: האחת, מינורית, הגיונית אבל פחות מסתדרת עם פשוטו של מקרא: שמים את הכל על כפי אהרון והבנים, משה שם ידיו מתחת לידיהם ויחד הם מניפים את כל הכבודה. השנייה, סוערת יותר - משה מניף את אהרון ואת הבנים...
בחרו לכם את האפשרות המתאימה לכם, ונתבונן במושג ה'הנפה'. מהי 'הנפה'? אונקלוס מתרגם 'הרמה'. נדמה לי שמדובר בשני מושגים שונים. 'הרמה' ממוקדת באובייקט, מה שחשוב שהוא שינה את מיקומו מלמטה למעלה. 'הנפה' ממוקדת בסובייקט, באדם, בתנועה שהוא מבצע. 'הנפה' קולטת את הדינמיקה, את התנועה, את סערת הנפש המניפה.
פיליפו תומזו מרינטי [1878 - 1944], היה איש איטלקי, מייסד תנועת הפוטוריזם. זאת היתה תנועה רוחנית אומנותית, שקלטה את המודרניות, העמידה אותה על התנועה והכוח, ושאפה לשנות מן היסוד את האומנות על כל חלקיה ואת הרוח האנושית. אחד מסמליה היתה מכונית המרוץ, המבטאת את הטכנולוגיה, התנועה והמהירות. הנה כמה קטעים מהמניפסט שלהם:
מעמד עליון, המון ואספסוף, במשך יותר מחמישים שנה, נסעו יחדיו ברעש המחריש של קרונות הרכבת, אותה שיירת נוודים שחנקה כל רוח אינדיבידואלית באדם, עד שקמה סוף סוף המכונית...
מוח האדם הוא מסלול אינסופי שבו המחשבות, המראות והרגשות דוהרים במהירות של 100 קמ"ש. מאה קילומטרים הם מידת פעילותו. הוא עובר במהירות מסחררת, מרגיש, אוהב וחי במהירות מסחררת...
החיים, זוהי מטרתנו והדיבוק שלנו. אנו רוצים לצאת מהמוזיאונים, מהאקדמיות, מכל המקומות הסגורים, החשוכים והמתים. מכל גדרות העבר, ובאמצעות המכשיר האלים ביותר, תהא זו המכונית או החשמלית, רוצים אנו לרוץ כמו עם חברים.
בספרות העברית, ביאליק כתב בהשראת התנועה הפוטוריסטית את שירו 'המכונית'. בשיר נעדר המרכיב האלים, אך קיים המהיר [מציע לקרוא בקול ובמהירות]:
קוֹל מֵעֵמֶק, קוֹל מֵהָר, קוֹל מֵעִיר וְקוֹל מִכְּפָר. קוֹל יָרִיעַ כַּשּׁוֹפָר! קוֹל פּוֹלֵחַ הָאֲוִיר, מַר צוֹרֵחַ וּמַזְהִיר. מַר צוֹרֵחַ, מִתְיַפֵּחַ, בַּעֲנַן אָבָק פּוֹרֵחַ: תְּרוּ־עָה, תְּרוּ־עָה, טְרוּ־טוּ־טוּט – מִי יָרִיעַ, מִי יָעוּט? הַמְּכוֹנִית הִיא בִּמְעוּפָהּ, הָרוֹדֶפֶת, הָרְדוּפָה גַּלְגִּלֶּיהָ כַּסּוּפָה. נַחַל, גֶּשֶׁר, חֹרְשָׁה, גָּיְא – טוּסָה, נֶשֶׁר, אֵין לִי פְּנָי! טוּסָה, נֶשֶׁר! קַל, מְהִיר פֶּשֶׁר, מֶרְחַקִּים תָּבִיא בְּקֶשֶׁר. חֲתֹר וְשׁוּט בִּתְנוּעַת טוּט, עִיר אֶל עִיר תַּחֲרֹז בְּלִי חוּט. הִנֵּה בָּאָה וּפָרְחָה – מִי יוֹדֵעַ אֶת־אָרְחָהּ, מִי יוֹדֵעַ אֶת־טָרְחָהּ? שְׂבֵעַת־יֶגַע, לְמוּדַת פֶּגַע, אָרְחוֹת־אֵיד וּבַלְהוֹת רֶגַע – שְׁקֹד, נֶהָג, עַל־יַד הַהֶגֶה! מִיל – נִיד עַיִן, מִיל – בִּן־הֶגֶה! חֵיק עוֹלָם כַּחֵץ פַּלַּח – טְרוּ־טוּ־טוּ – רְכַב וּצְלַח! הֵי, פְּלוֹנִי וּפַלְמוֹנִית, הַטִּירוֹן, הַטִּירוֹנִית – הִזָּהֵרוּ בַּמְּכוֹנִית! מִי בָּכֶם וְלֹא יָחוּשׁ דֹּפֶק לִבָּהּ הַנָּחוּשׁ חִיל גְּרָמֶיהָ הַכָּבוּשׁ –חִיל גְּרָמֶיהָ, גִּיל קְרָבֶיהָ – הוּא אַל יֵט יָדוֹ עָלֶיהָ. הוּא – לְאַט לוֹ בַּמְּכוֹנִית, טְרוּ־טוּ־טוּ, הִיא זֵידוֹנִית! אַךְ בֶּן־חַיִל הַנֶּהָג, לוֹ עֵין עַיִט, יַד רַב מָג, אֵין לְפָנָיו קִיר וּסְיָג. חַד כְּפֶרֶס, שׁוּט וַחֲפֹז, עַד קְצוֹת אֶרֶץ יַהֲרֹס, עַד קְצוֹת אֶרֶץ כְּרוּבוֹ יָרֶץ, מִשְׂתָּעֵר כְּרוּחַ פָּרֶץ – תְּרוּ־עָה, תְּרוּ־עָה, טְרוּ־טוּ־טוּ – דֶּרֶךְ תְּנוּ, הַצִּדָּה שְׂטוּ! לוּ עַל־עֶבְרִֵי פִּי־שְׁאֹל, הַמְּכוֹנִית אָרְחָהּ תָּסֹל, אֹרַח כִּשְׁפִיפוֹן פְּתַלְתֹּל –
הַנּוֹסֵעַ, אַל־תִּדְאָג, יָד מוֹשֶׁלֶת לַנֶּהָג! יָד מוֹשֶׁלֶת וּמְנַהֶלֶת, הִיא תִּבְלֹם אֶת־כְּרוּב הַפֶּלֶד, הִיא תִּבְלֹם וְהִיא תְּמַלֵּט טְרוּ־טוּ־טוּ, בְּבֹא הָעֵת! כֹּה נְעוּץ־עַיִן בַּמֶּרְחָק, בָּז לַכֹּל, לַכֹּל יִשְׂחָק, עַז־הַנֶּפֶשׁ וּמְסֹעָר, אֶל־כַּנּוֹ צָמוּד, יִדְהָר אַךְ קָדִימָה, הַנִּמְהָר, אַךְ קָדִימָה, רַק קָדִימָה! קְרָא, שׁוֹפָר, בְּקוֹל הַרְעִימָה. תְּרוּ־עָה, תְּרוּ־עָה, טְרוּ־טוּ־טוּ –דֶּרֶךְ תְּנוּ, הַצִּדָּה שְׂטוּ!
המהירות, היציאה אל החיים, האלימות - אלה היו יסודות הפוטוריזם. אם מתבוננים במשכן בכוהנים ובעבודתם, רואים דמיון משמעותי לאידיאה של הפוטוריסטים. המשכן הוא מבנה נייד. אמנם הוא כזה בצוק העיתים ועתיד להיהפך למקדש, אבל בשעתו היתה בו את הקלילות של אוהל ולא את הכובד של מבנה אבן קבוע. הכוהנים זוהו על ידי החכמים - בכמה סוגיות הלכתיות - כזריזים. הם מהירים, גם מהירי חמה. הם עוסקים במלאכה אלימה - השחיטה... המשכן הוא מרכז של חיים, של וויטאליות, של מרץ המקרין על כל חיי העם. מלאכת ההנפה מבטאת את התנועה הזאת, השחיטה האלימה והוויטאלית מוסיפה עליה.
במשכן ובמקדש נאסר על כהנים בעלי מום לעבוד, נאסר להקריב קורבנות עם מומים. בדרך כלל מקובל לחשוב, שהנימוק הוא כפי שניסח הנביא מלאכי 'הקריבהו נא לפחתך'. כלומר, הפגום לא ראוי להיות מוגש למלך. תמונה זו עומדת בסתירה לתמונה העכשווית, הרואה בבעלי מוגבליות אנשים שלמים בשונותם, לא פגומים. אפשר לראות בבעלי המום, אנשים ובעלי חיים שלא מסוגלים לאותו שטף דינאמי ומלא של החיים, הוא הבא לידי ביטוי ב'הנפה', הוא העומד במוקד המשכן והמקדש. גם תמונה זו איננה עולה בקנה אחד עם התמונה המודרנית, בה ספורטאים בעלי מוגבלויות מתחרים ומגיעים להישגים יוצאי דופן. ובכל זאת, נדמה לי שהפער קטן יותר באופן זה. חלק ממהפכת החכמים נגע בנקודה זו. בעולמם, החכמה היא המגדירה את האדם, והחכם יכול להיות שמן [רבי יוחנן], מכוער [רבי יהושע], עיוור [רב יוסף] או נכה ברגליו [רבי זירא].
אבל אידיאת התורה במקומה עומדת: התנופה, התנועה, החיים - לשם צריך לחתור, גם בעיתות משבר, כובד ודיכאון. התנועה היא, אל החיים!