פרשתנו עוסקת בבגדי הכוהנים. כך היא מגדירה את תכלית המהלך:
וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.
וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה, וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי.[1]
האזנה לנימות העולות מהפסוקים האלה, מובילה להבנה שונה בדבר מעמד הכוהנים ביחס לזו העולה מספר ויקרא:
קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ.[2]
בספר ויקרא, הכהנים קדושים. בספר שמות - הכוהנים מקודשים על ידי הבגדים... אלה שתי תמונות שונות בתכלית. על פי האחת יש קדושה לאדם, על פי השניה - המעטפת יוצרת את הקדושה. מה יהיה כאשר יוריד הכהן את בגדיו?
אמר רבי אבוה אמר רבי יוחנן, ומטו בה משמיה דרבי אלעזר ברבי שמעון, דאמר קרא: [שמות כ"ט] 'וחגרת אותם אבנט - אהרן ובניו' - וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחקת עולם'. בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם.[3]
אם האוזן שלי שומעת נכון, הרי בתקופה בה היה המשכן ולאחר מכן בית המקדש בתפארתו, השתרשה תמונת העולם של ויקרא. הכוהנים נתפשו כבעלי סגולה מיוחדת, ממנה נגזרת עבודתם את האלוהים במקום אשר שיכן את שמו. הכוהנים עצמם שמרו על הטריטוריה שלהם, וגם על הידע שהם נשאו - התורה. רבים אוהבים להציג את שומרי הידע באור שלילי, כחפצים בכוח ובהשתלטות על האחרים. אני מעדיף לראות אותם באור חיובי, כמי שתחושת אחריות מניעה אותם. הם חיים בתודעה שהפצת הידע או פריצת הטריטוריה תביא לרידוד לחילון ולבסוף להתפרקות ולאובדן הערכים.
בסוף התקופה המתוארת בתנ"ך, ניבעו סדקים בכהונה. אוזן קשובה תבחין בדקויות. אחד המיוחדים שבין חושפי הסדקים, היה הנביא מלאכי. הוא מנהל שיחות מדומיינות עם הכהנים, מתעמת איתם על אשר הוא רואה:
בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו. וְאִם אָב אָנִי, אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי, אַיֵּה מוֹרָאִי? אָמַר ה' צְבָאוֹת, לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי.
וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ?
מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל.
וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ?
בֶּאֱמָרְכֶם: שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא.
וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ, אֵין רָע?!
וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה, אֵין רָע?!
הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ, אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ, אָמַר ה' צְבָאוֹת.[4]
יש כאן מקרה מובהק של שינוי פרדיגמה. הנביא מטיח בכוהנים שהם מבזים את שמו, והם לא מבינים על מה הוא מדבר. אני מניח שאי ההבנה שלהם היא אותנטית, לא התחכמות צבועה. כשהוא אומר להם שהם 'מגישים לחם מגואל', הם עדיין לא מבינים על מה מדובר. זה תיאור כללי, והוא לא מתחבר להם עם המציאות הקונקרטית. רק כשהנביא מתאר את הפרטים, את העיוור הפיסח והחולה - 'האסימון נופל'.
וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ, כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה' בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם.
וַאֲמַרְתֶּם: עַל מָה?
עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ, וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ...
הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם.
וַאֲמַרְתֶּם: בַּמָּה הוֹגָעְנוּ?
בֶּאֱמָרְכֶם: כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה', וּבָהֶם הוּא חָפֵץ אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט.[5]
הנביא מחריף את ביקורתו. הוא מטיח בכוהנים כי הם מכסים בדמעות הנפגעים - הנפגעות - מהם את המזבח. הם לא מבינים על מה הוא מדבר, והוא מסביר: אתם בוגדים בנשותיכם. נראה לי שהם לא חשבו על כך, לא חשבו שיש קשר בין בגידתם לבין עבודת המזבח שלהם. מלאכי עושה להם חיבורים. ושוב הוא מתעקש - אתם מייגעים. הם לא מבינים, הוא מסביר. הפעם - חותר עד השיתין ומורה שהם איבדו את הבחנות היסוד בין טוב ובין רע. הריקבון עמוק. ראשיתו בפרקטיקה של עבודת הכהנים, וסופו בקריסת המוסר. זה עוד לא הסוף:
חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם, אָמַר ה'.
וַאֲמַרְתֶּם: מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ?
אֲמַרְתֶּם: שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים, וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת.[6]
הנביא - המרחיק ומעמיק ראות - חושף את ההתמוטטות המוחלטת של הכוהנים. למרות שהם מתפקדים כנושאי עבודת אלוהים, הם חושבים שהיא מיותרת. אין בעיניהם משמעות לעבודה, ועל כן היא הופכת למטלה המטילה קדרות - דיכאון - על עושיה.
איך יוצאים ממשבר שכזה? האם אפשר לשקם תמונת עולם שנרקבה? הנביא מלאכי עושה ניסיון מרשים. הוא לוקח את תפקידי הכהן שעוצבו בתורה, ומתבונן בהם. התפקיד המרכזי הוא עבודת בית המקדש, אבל התפקיד הזה התמוטט. יש עוד תפקיד שולי, המוזכר באזכור מינורי בתורה:
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ. וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.[7]
מכאן עולה כי הכהנים היו אמונים על הוראת התורה, לא ברור מה היחס בין תפקידם ובין תפקיד השופטים. מכל מקום, תיאור התפקיד הזה לא מפותח בתורה, ולא בנביאים ובכתובים. אפשר להבין שהוא היה קטן ביחס לתפקידם כעובדי המקדש. אפשר גם לשער למה. קל להכשיר שבט שלם לעבודה, קשה לעשות זאת ביחס לתחום הידע. הנביא מלאכי, מנסה להפוך את המצב. הוא הצביע על התמוטטות עבודת האלוהים במקדש, הוא מנסה להרחיב את תפקיד הכהן כאיש הרוח:
תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן.
כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא.[8]
זאת דמות מדומיינת, שלא שמענו על קיומה בפועל. היא אכן לא הצליחה להתממש, ומפעלו של מלאכי לא התרחש. אבל הוא היה חלוץ, ופועלו מסמן את השלב הבא. הדמות שתיאר היתה לאב - טיפוס של דמות החכם, מרכיב הכהונה הושם בסוגריים ובטל.
אילו היינו אוחזים בתמונה המהותנית של הכהונה המוצגת בספר ויקרא, התמוטטות הכהונה היתה למעשה התמוטטות התורה. אבל אם אנחנו אוחזים בתמונה של פרשתנו, התמונה בה הבגדים עושים את האדם, התמונה היא שונה. הכהנים אמצעי להעמדת עולם הערכים ולא תכליתו. אם האמצעי כשל, הם פושטים את המדים והופכים להיות כאחד האדם. מישהו אחר - החכם - נוטל את ההנהגה, ממשיך להוביל את העם במציאות שהשתנתה.
כל אדם צריך להיות כהן של בגדים ולא כהן של מהות. החיים מזמנים לנו אתגרים חדשים, מצבים משתנים ותשתיות עומק מוחלפות. מי שלא ידע לפשוט מדים ולעטות אחרים, ייתקע בעבר וימצא את עצמו לא רלוונטי. אינני מדבר עתה על התורה בזמנים המשתנים - זה נושא אחר שראוי להתבונן בו. אני מדבר על האדם היחיד וחייו הפרטיים, כאן צו פשיטת הבגדים כשהגיעה העת הוא צו חיים.