פרשת תזריע: זכותם של מארגני טקס הזיכרון ברעננה לחשוב כרצונם

לפעמים אני מתעוררת באמצע הלילה ועולה בי תמונה של מישהי תוך כדי שמחבלי נוח'בה פוגעים בה. לא תמיד אלו הפנים שלה, לפעמים זה כמו מצלמה מגובה הרגליים שלהם סביבה. לפעמים זו תמונה אחרת. של פנים משולהבות בשנאה מול דלת שמטיחים עליה בסכינים וגרזנים. מסביב יש צרחות בערבית וצחוק ואקסטזה מופרעת ואיומה. אני מתעוררת ולוקח לי זמן לחזור ולהתאפס.

כשהייתי נערה לא הבנתי איך היו תיאורים של ניצולי שואה שלא רצו להקשיב להם. חשבתי שכל מי שהיה פה חייב לרצות לשמוע מה קרה שם. שהעדויות האלה קריטיות. אנחנו שנה וחצי אחרי שבעה באוקטובר ואנשים לא רוצים לשמוע. לא רוצים. קשה להם, שומרים על עצמם, לא רוצים. אולי אם היינו שומעים עדות אחת כל יום, רואים סרטון אחד משם פעם בשבוע, קוראים כל פעם על נרצח אחד, היו כל הצרחות והקריאות הפעם בעברית של בוגדים וקפלינסטים ותתי אדם והורסים את המדינה וראו הוזהרתם אל תנסו אותנו נצא לרחובות ואולי השמאלנים אחראים לשריפה, היו כל הצרחות שלנו אחד נגד השני מפסיקות באחת. ומי שהיה ממשיך לצעוק ולהסית היו מוציאים אותו מקרבנו. אי אפשר היה אחרת. כי אם אנשים היו רואים פעם ביום, פעם בשבוע מה עשו לנו בשבעה באוקטובר, לא היו לוקחים 77 שנות עצמאות מדינה עדינה וצעירה ודליקה כל-כך ורומסים אותה ככה לעפר.

לשון הרע

הפרשה המשולבת לא אומרת מילה אחת על לשון הרע. היא רק מפרטת בדקדקנות איך נראים נגעים, צורות של נגעים, ספחת, בהרת, צבעים, איפה הם פוגעים, באיזה חלק בגוף, בבית, בבגד, ומה צריך לעשות הכהן כדי לזהות את הנגע ולדעת איך לטפל בו.

"שלושה נהרגין בלשון הרע: האומרו, והמקבלו, וזה שנאמר עליו" (ערכין טו ע"ב) אמרו חז"ל ודרשו את המילה מצורע –מוציא שם רע, וקישרו את נושא הצרעת ללשון הרע דרך משה רבנו שלקה בצרעת.

"והנה ידו מצורעת כשלג" (שמות ד':ו') מפני שאמר על עם ישראל אחרי שהשם נגלה אליו "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (שם, ד',א') .

משה לא סמך על העם שיתן בו אמון ובמסכת שבת (צז ע"א) נאמר: "אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב (שמות ד) והן לא יאמינו לי וגו'... אמר לו (הקב"ה): הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין.... ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו' (שמות רבה ג')".

המנהיג, אומר המדרש, חייב להאמין בעם גם כשקשה. גם כשהעם ספקני. אסור למנהיג לדבר סרה בעם. מנהיגות אמיתית לא נשענת על אמון העם בך – אלא על אמונתך בהם.

השבוע נערכה ברעננה עצרת זיכרון משותפת ישראלית פלשתינאית. אם תשאלו את דעתי האישית, כנראה לעולם לא הייתי נוטלת חלק באירוע כזה. השכול הישראלי הוא תוצאה של מלחמה אידאולוגית נחושה ואכזרית של האויבים האיומים שלנו ואין בין זה לבין נפגעים פלשתינאים מפעולות שלנו שנובעות מהגנה עצמית שום דמיון. אבל יש אנשים שרוצים לציין יום זיכרון יחד. זכותם. זכותם לחשוב מה שהם רוצים. הם כנראה מאמינים שככה יפסיקו את מעגל הדמים. גם זו זכותם.

אפשר להגיד שהם תמימים, שלא למדו מהעבר, אפשר להגיד מה שאנחנו חושבים אבל לאנשים מותר לחשוב מה שהם חושבים. מותר. לא חייבים להסכים איתם מי שרוצה גם יכול לעמוד ולהפגין. אבל להרביץ להם במקלות ואבנים?! לפגוע בהם?! שיו"ר מפלגה תקרא בפייסבוק ראו הוזהרתם אתם מטמאים את העיר?!

"וְרָאָ֣הוּ הַכֹּהֵן֘ וטמא אותו" הכהן רואה ומזהה את הנגע, משית שבעה ימי בידוד על המצורע מחוץ למחנה ואז חוזר ורואה אותו פעם נוספת "וְרָאָה֩ הַכֹּהֵ֨ן אֹת֜וֹ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֘ שֵׁנִית֒" (ויקרא, יג, ו). התוספות אמר "ראיית העין תלוי בהבנת הלב". צריך להתבונן פעמיים לפחות בכל אירוע, לשקול אותו שוב בחלוף כמה ימים, להגיב ולהכריע בישוב הדעת, במתינות. יש כאן קריאה למבט כפול. על העובדות ועל מה שמעבר. לראות את ההקשר הרחב.

גם מרים אחות משה נענשת בצרעת על מה שאמרה על אשת משה "כי אשה כושית לקח" (במדבר, י"ב) למרות שאמרה אמת, למרות שרק לאחיה אהרן, ולמרות שכנראה הדברים נאמרו מדאגה. הסיפור החסידי שמדמה לשון הרע לנוצות שמתעופפות מכרית ואי אפשר להחזירן מבהיר את הסכנה. מרים צדקת אמיתית ובכל זאת לא נפטרה מעונש. גם אם מה שאתה אומר נכון, האם יש טעם באמירה ואיך אתה אומר מה שתאמר.

שפה בוראת מציאות. בעשרה מאמרות נברא העולם, גם אנחנו בוראים או הורסים את העולם בדיבור. "אמר ר' יוסי בן זימרא, כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית". (מסכת ערכין, ט"ו, עב) ובהמשך מציינים שבעה דברים עליהם יבואו נגעים וביניהם שפיכות דמים ולשון הרע. "שקולה לשון הרע כנגד עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" והנוהג לשון הרע גם לא מבין כמה פגיעתו קשה ולכן ממשיך וממשיך.

כשלימדתי בביה"ס למשחק ניסן נתיב, הייתי מבקשת מהסטודנטים לקום ולהחליף מקומות. לעזוב את הכסא שהם יושבים עליו, עם החפצים שלהם ולצד החברים שהם אוהבים ובחרו לשבת לידם, לקום ולעבור לשבת בפינה אחרת בחדר. ואז לכתוב. תמיד היה הבדל בין מה שהם כתבו ממקום הישיבה הרגיל שלהם לעומת הכתיבה במקום החדש. את באמת רואה משהו אחר כל פעם. הזווית משתנה. אי אפשר לקרוא כל הזמן את הצד שלך במפה הפוליטית ולהתפלא שיש לך אפס סימפטיה לצד השני.

שפה יכולה לרומם, לחבר, ליצור – אבל גם לפרק, להשפיל, לנדות. כולנו זוכרים את הדבר המעליב שאמרו לנו פעם. לפעמים זה נגע בעור שלא נצליח לטהר מתוכנו. לפעמים הוא ישפיע על הדימוי העצמי שלנו שנים. מילה אחת מיותרת מהורה, אח, יריב, תכתיב שנים קדימה חוסר ביטחון.

ההפטרה

בהפטרה של פרשת מצורע מופיע סיפור ממלכים ב',ו', מלך ארם שלוחם בישראל מטיל מצור על ישראל כי הוא מחפש אחרי אלישע שבגללו נחשפים בכל פעם המארבים שלו. המצור קשה מאד ויש רעב עצום ונורא בשומרון. באותה עת יושבים מחוץ לעיר מצורעים שנשלחו לשם לבידוד כדין תורה. שרויים ברעב הם מחליטים ללכת למחנה ארם כי אולי שם ירחמו עליהם. בהגיעם למחנה הם מגלים שננטש והוא מלא אוכל וציוד. הסיבה לנטישתו היא נס שעשה הקב"ה שהשמיע קולות מלחמה וגרם לארמים לנוס. המצורעים אוכלים ושותים ואז מבינים שחובה עליהם לבשר לעם את הנס מיד- "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִֹים, הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹוֹרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן".

לפני שנה בערך בעת הזו ניצלנו ממתקפה מרשימה של מאות טילים מאיראן שיורטו מחוץ לישראל. ייחסנו זאת כמובן לצה"ל ולהגנה הבינלאומית אבל גם היו שראו בזה את הנס האלוקי . אז אם רואים בהצלה מאיראן נס אלוקי שנועד לומר לנו משהו, מה אנחנו צריכים להבין משריפות ענק שמתחוללות פה אצלנו בבית סביב ירושלים ערב יום העצמאות ה-77 שלנו? מה מנסה הקב"ה לומר לנו כאן?

תהליך של חשבון נפש

כמו היולדת, המצורע, הכהנים — כולנו נצטרך לעבור תהליך של כפרה, של חשבון נפש, של היטהרות, לפני שנוכל לשוב ולהיות חלק מהקודש. נצטרך פעולה, לא הכחשה. נצטרך תיקון. אפשר להתחיל במציאת דעה אחת שנסכים איתה בצד "המצורע".

"יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה´ אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּום וּבְכָל יום וָיום מֵעַזֵּי פָנִים. וּמֵעַזּוּת פָּנִים. מֵאָדָם רָע. מִיֵּצֶר רָע. מֵחָבֵר רָע. מִשָּׁכֵן רָע. מִפֶּגַע רָע. מֵעַיִן הָרָע. וּמִלָּשׁון הָרָע. מִדִּין קָשֶׁה. וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה. בֵּין שֶׁהוּא בֶן בְּרִית. וּבֵין שֶׁאֵינו בֶן בְּרִית" (ברכות השחר)

הכותבת היא עו"ד (סא"ל) מיל' אורי אגוז, כותבת לתיאטרון וטלוייזיה.