פרשת תזריע: מצווה שקיבלו עליהם בשמחה

בתחילת פרשתנו אנו קוראים על מצוות ברית מילה. אם נשים לב, כמעט כל ישראל מקיימים אותה. גם מי שבעוונות מחלל שבת ולא שומר כשרות וטהרת המשפחה, מל את ילדיו.

יתרה מזאת, כאשר אדם מקיים מצווה ושמח בעשייתה, המצווה גדולה יותר. עצם השמחה שזכינו לקיים מצווה, היא עצמה מצווה. כאשר אדם מסיים לימוד מסכתא הוא עושה סעודת "סיום מסכת". סעודה זו נחשבת סעודת מצווה, עד שנהגו שאכילה ממנה פוטרת בכורות בערב פסח מן התענית. מה הופך סעודה זו לסעודת מצווה? שכל מהותה הוא הבעת שמחה על שזכה המסיים ללמוד מסכת שלימה. באופן דומה, פוסק המשנה ברורה (סימן תרצ"ז סע' ב')  "דכל סעודה שעושין לזכר נפלאות ה' הוא סעודת מצוה". כאשר אדם עושה סעודה ושמחה, ומטרת אותה שמחה היא הודיה לה' על ניסיו, אותה סעודה יש לה דין סעודת מצווה (לכן, למשל, לעניות דעתי, מי שעושה ביום העצמאות סעודה שמטרתה היא להודות לה' על ניסיו עמנו במלחמת הקוממיות ולחזק ע"י כך את האמונה ועבודת ה', מותר לו לשמוע בה שירי קודש עם מוסיקה, למרות אבילות ספירת העומר, כדין כל סעודת מצווה בימי העומר).

אולם, לא בהרבה מצוות נהגו לעשות סעודה לבטא את שמחתנו שזכינו לקיימן. אדם זכה לקרוא קריאת שמע או ללבוש ציצית או להחזיר אבידה, לא ראינו שנוהגים לעשות סעודה על כך, אף על פי שראוי הדבר. לעומת זאת כאשר אדם מל את בנו, הוא עושה סעודה מפוארת על שזכה לקיים את מצוות המילה. נשאלת השאלה מדוע זכתה דווקא מצוות המילה שכך נוהגים בה?

הסבר אחד שניתן לומר הוא שמצווה נדירה עושים בה סעודה, ואילו מצווה קבועה לא עושים בה סעודה, שהרי אי אפשר לעשות סעודה גדולה כל יום. נהגו לעשות סעודה בברית מילה, פדיון הבן, חתונה ובפעם הראשונה שהנער מניח תפילין (בר מצווה), כל אלו מצוות נדירות (או בפעם הראשונה שמתקיימות). אולם, הסבר זה ניתן לפרוך. מדוע לא נהגו לעשות סעודה על מצוות נדירות אחרות כמו שילוח הקן, שמיטת כספים או פדיון פטר חמור? נכון שיש חסידים שעושים מסיבה גם על מצוות כאלו, אבל ההמון אינו מקפיד בזה. אם כן מהי בכל זאת הסיבה שדווקא מצוות המילה זכתה לסעודה גדולה?

אומרת הגמרא (שבת ק"ל עמוד א'): "תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה, כגון מילה, דכתיב 'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב' (תהילים קי"ט)  עדיין עושין אותה בשמחה, וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה, כגון עריות, דכתיב 'וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו' (במדבר י"א)- על עסקי משפחותיו, עדיין עושין אותה בקטטה- דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא".

אומר לנו רבן שמעון בן גמליאל- באותו האופן שבו התחילו עם ישראל להתייחס למצווה כשניתנה, אותו היחס נשמר לאורך כל הדורות. מצוות מילה היתה המצווה היחידה שנוספה לעם ישראל יתר על בני נח החל מימי אברהם עד למצוות גיד הנשה שנוספה בימי יעקב. אברהם ובניו כל כך שמחו על המצווה החדשה, "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב". השמחה הזו השתרשה בגנים של עם ישראל, שהורגלו בכל הדורות שבברית מילה עושים סעודה גדולה. לעומת זאת, כשנצטוו עם ישראל על איסורי עריות, הם ניסו להתמרד ולהתווכח, ולכן עד היום לפני סגירת גובה הכתובה יש ויכוחים וקשיים. נשים לב- מה יותר קשה, להימנע מקריבה לעריות או להקריב את הבן לניתוח לא נחוץ רפואית בגיל שמונה ימים? אף על פי כן עם ישראל בשמחה מל את בניו, למרות הקושי הרגשי, משום שמהתחלה קיבלו מצווה זו בשמחה.

המשכה של הגמרא מסביר לא רק למה נהגו לשמוח דווקא במצוות מילה, אלא מדוע מצווה זו נשמרת בקפידה על ידי כל עם ישראל: "תניא ר"ש בן אלעזר אומר כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם. וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם".  מצווה שעם ישראל מסרו את נפשם עליה כשהגויים גזרו עליהם לבטלה, הושרש בגנים של עם ישראל לא להתרפות בה לעולם. עם ישראל מסרו נפשם בכדי לא לעבוד עבודה זרה (למשל, לא להתנצר) ובכדי למול את בניהם, ולכן גם היהודים הכי רחוקים מקיום תורה ומצוות לא מוכנים להמיר את דתם או לוותר על ברית מילה. לעומת זאת, מצוות שבשעת הגזירה ישראל ויתרו עליהן, כמו תפילין, גם כשאין גזירה, כמו ימינו, היא רפויה אצל חלק מהציבור.

נשים לב שהגמרא מדברת בשני החלקים על שני מימדים שונים- גם עצם קיום המצווה על ידי כל ישראל בכל הדורות, וגם שמחה בקיומה. המדהים הוא שדברים אלו של הגמרא נכתבו לפני מעל 1500 שנה, ועדיין רלוונטיים לחברה הישראלית במאה ה21. אפילו יהודים שכביכול לא מאמינים בכלום מלים את בניהם ולא מוכנים לשקול בכלל את המרת דתם. מדוע? מה מחייב אותם לעשות טקס פרימיטיבי של ברית מילה? הם יוכלו לספק הרבה תירוצים. את ההסבר האמיתי אומרת לנו הגמרא- ישראל קיבלו מצווה זו בשמחה ומסרו נפשם עליה, עד שזה נקבע בגנים.

ניקח דוגמא אחרת. יום הכיפורים. מדוע כמעט כל ישראל מכבדים את היום הזה? הרי הלכתית חילול שבת חמור יותר מחילול יום הכיפורים. ניזכר בעקבות מה ניתן לנו יום הכיפורים. זה היום שנתכפר חטא העגל וניתנה התורה בשנית. עם ישראל ביום זה התקרבו לה' מרצון. לכן ההארה הזו נשארה בכל הדורות, עד שאין יהודי, ולו הרחוק ביותר, שלא מרגיש משהו ביום הזה.

חנוכה. מדוע כולם מדליקים נרות? כיצד ייתכן שחילוני מובהק יחגוג חג שכל מהותו ניצחון הדתיים על החילוניים? משום שבחנוכה מסרו ישראל נפש על קיום המצוות והחזרת עבודת המקדש, ולכן הארה זו נמצאת בלב כל יהודי, גם אם אינו מבין מדוע.