"וישב יצחק בגרר", והתורה ממשיכה: "ויזרע יצחק בארץ ההיא". למרות שהייתה זו שנת בצורת ורעבון, החל יצחק לעסוק בחקלאות, "וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'". ברכת ה' הייתה ניכרת בזה שעושרו של יצחק הלך ורב בהתמדה.
יצחק, היהודי הראשון שממנו התחילו ארבע מאות שנות גלות, ואשר הלך לגור בארץ לא לו, רצה ללמד את בניו אחריו, שרוב חייהם עברו בגלות, שיבחרו במשלח-יד שלא יהיה עליו שום פקפוק. כך לא יעלילו עליהם שהם חיים על חשבון יושבי הארץ. ואף-על-פי כן, הדבר לא מנע את ההסתה נגדו: "לך מעמנו, כי עצמת ממנו מאד"!, אומר אבימלך ליצחק. עושרו של יצחק עורר אפילו את קנאתו של המלך. יצחק עובר למקום אחר, אך השנאה רודפת אחריו. גם שם רבים ומתקוטטים עמו על הבארות אשר הוא חופר.
אנשי המקום סובלים חרפת רעב, וחלקת האדמה הברוכה הזו של יצחק מצילה את מצבם. איזו תרומה אדירה הייתה בכך לכלכלתה של גרר. אך תגובות השמחה וההערכה, שהיו מתבקשות מאליהן, נבלעו בשנאה העזה המושלת בכיפה, שהרי אסור לשכוח: מדובר בהצלחתו של יהודי! ועל כן, למרות תרומתו העצומה לכלכלת הארץ, על-אף שלא חי על חשבון התושבים, עבודתו הייתה יצרנית ואת כל מה שיש לו, רכש בעבודה קשה – "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד". כלומר, מה שאתה "עצום", הוא "ממנו" – מאתנו. מה פשר הדבר הזה? הרי מונעים הם טוב מעצמם, הרי כורתים הם אוכל מפיהם ומפי בהמתם. הווי אומר, גם כאשר יהודי מסיר מעליו את כל הטענות האפשריות, גם כאשר הוא תורם לעם שבקרבו הוא יושב, גם אז השנאה בעינה עומדת.
כאשר אבימלך, שהיה אדון הארץ, ופיכול שר צבאו באים ליצחק כדי לערוך עמו "ועידת שלום"" בכל זאת לא התבטל יצחק בפניהם ולא התרפס, אלא בגלוי ובגאווה הטיח בפניהם את האמת המרה וקרא: "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי"!.
עכשיו הם מכירים בקיומו, אבל שונאים אותו ומקנאים בו. קנאה, כרגיל, מוליכה לדיכוי ורדיפות, אך היא תמיד גורמת ליראת כבוד. התחילו לשנוא את יצחק, אך התחילו גם לכבד אותו.
ביחס הזה אל יצחק אפשר לראות את הניצחון הראשון של בית אברהם. מוטב להיות נשוא של קנאה ושנאה, המוליכות אל יראת הכבוד, מלהיות מטרה לרגשי רחמנות, שתמיד מתלווים אליהם ביטול ובוז.
"ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". הבאר היא של יצחק, המים החיים שנובעים תמיד מהבאר גם הם של יצחק. ואילו השכנים, רועי גרר, באים לתבוע מים לא-להם: "ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים".
לכאורה, היה אסור לתת להם ממים אלו, אך יצחק חושב אחרת. במקום לבזבז כוחות על מריבות אין-סופיות, הוא מעדיף להתרחק מן המחלוקת ומשקיע את כוחותיו בחיפוש אחר משהו חיובי אחר. "ויחפרו באר אחרת". ושוב חוזרת על עצמה אותה התמונה: "ויריבו גם עליה". וגם הפעם יצחק אינו מגיב, למרות שמשכנים כאלה, לעולם לא תהיה לו מנוחה. יצחק ממשיך בדרכו, להתרחק מן המחלוקת ולהשקיע כוחות ומרץ בקידום עצמי שלו. והפעם: "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה". במקום לנקום בשכניו הרעים, מעדיף יצחק להשקיע בבניית עצמו, לוותר ולא להיסחף במחלוקת. נראה שדרך זו עדיפה, כי עוד באותו לילה, נראה אליו ה' ואמר לו: "אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך...". כלומר, אל תירא מכך שכתוצאה מהמריבות יתמעטו נכסיך, אלא "וברכתיך" – ראוי אתה ל"ברכה" – תוספת ממון (ספורנו), על מידת הוותרנות ועל התרחקותך מן המחלוקת, וממך ילמדו בניך לדורות.
כך היא דרכם של אומות העולם, שמניחים לבני ישראל לעבוד, לעמול ולהתאמץ ולהשקיע כוחות בפתיחת בארות (מקורות) של פרנסה במקומות הנידחים ביותר ולהפריח בהם את השממה. אולם לאחר שעזרו בהקמת ערים והכניסו בהן "חיים", מתעוררים הגויים ומטרידים את היהודי לאמור: לנו המים, לכו לכם למקומות אחרים, תחפרו שם באר אחרת. ולבסוף: "וירבו גם עליה..." והכל חוזר על עצמו. ומה פשר כל השנאה הזאת לישראל? אומר ה"חפץ חיים": הכל בגלל "כי עצמת ממנו מאד".