השקר הוא מידה מגונה שלא רק שהתורה אסרה אותו עלינו אלא ציותה אותנו להתרחק ממנו ככתוב: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג ז). דוד המלך אמר (תהלים קיט קסג): "שקר שנאתי ואתעבה, תורתך אהבתי", ושלמה בנו בספר משלי (יב כב) כתב: "תועבת ה' שפתי שקר". מפני חומרת השקר אמרו חז"ל (סנהדרין קנ א): "ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה (ואחת מהן היא) כת שקרנים" ולומדים זאת מהכתוב: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". והנה עם כל חומרתו של השקר אמרו חז"ל (במדב"ר פרשה יא): "גדול השלום שהקב"ה שינה בדבר מפני השלום שנאמר (בראשית יח) 'האף אמנם אלד ואני זקנתי'. גדול שלום ששינה המלאך שדבר עם מנוח מפני השלום, שלאשה אמר (שופטים יג) 'הנה נא את עקרה ולא ילדת' ולא ספר דבר זה למנוח". ההיתר לשנות מפני השלום נותן לשקר לגיטימציה בתנאים מסוימים. המדרש מביא שתי דוגמאות, הראשונה אצל שרה שמפני השלום נאמר דבר שאינו נכון, והשנייה אצל מנוח שלא נאמר בה שקר אלא שהותר לא לומר את כל האמת. המגיד מדובנא מסביר שגם במקום הראוי לשנות מפני השלום אין הכוונה שמותר לומר שקר ממש, אלא הכוונה שמותר לאדם לנסח את דבריו כך שאפשר להבין אותם בשני אופנים, גם אם השומע יטעה לשמוע את הרצוי בעיניו, בעוד האומר התכוון לכוונה אחרת. והוא מביא לכך שתי דוגמאות: האחת אצל אברהם אבינו שאמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם", בעוד אברהם התכוון שאני הוא התושב ואתם הגרים בארץ, והם הבינו מדבריו הפוך, שהם התושבים ואברהם הוא הגר בארץ. הדוגמא השנייה אצל שמואל שאמר לשאול: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך" (שמ"א טו כח). שאול הבין מדברי שמואל ש"הטוב ממך" פירושו "הטוב בעיניך", שהמלוכה תינטל ממך אבל אתה תבחר את הטוב בעיניך, ולפי שאול זהו בנו יונתן. אולם שמואל, באומרו "הטוב ממך", התכוון למי שהוא טוב ממך, שהוא דוד. בדרך כזו רואה רש"י את התנהלותו של יעקב בעת שבא לקבל את הברכות מיצחק, שיעקב אומר אמירה המשתמעת לשני מובנים. על השאלה: מי אתה? משיב יעקב: "אנכי עשו בכורך", שנראה כביכול שקר וכך הבין זאת יצחק, אבל יעקב התכוון לומר: "אנכי המביא לך, ועשו הוא בכורך" (רש"י), כך שיעקב לא שיקר ויצחק הוא שהתעה את עצמו. אבל גם אם נאמר שמעשה יעקב היה שקר גמור, גם אז הוא נהג כדין. הכלל: "משנים מפני השלום" בא ללמדנו שיש בחיים ערכים או מצבים שהם מעל חובת אמירת האמת. בעלי המוסר היו משתמשים בסיפור על אדם שרוצחים ביקשו להמיתו, והוא נמלט לביתו של חסיד שלא אמר שקר מימיו, וכשהרוצחים שאלו אותו אם פלוני מסתתר בביתו, הוא לא יכול לשקר ואמר את האמת וגרם לרציחתו של החף מפשע. העיקרון הזה שלא בכל מקרה יש לומר אמת, חל גם על פשעים קטנים מרצח, כמו למשל כשבאים לעקור אדם מנחלתו ולהרוס את ביתו ומונעים במחסומים מ"נשמות טובות" לבוא ולסייע לו, נראה שמותר להשתמש בשקר כדי למנוע את הפשע. בדילמה כזו עמדה רבקה אמנו כשראתה שיצחק בטעותו עומד לעשות מעשה שישפיע לרעה על עתיד האנושות כולה אם הברכה תעבור מיעקב לעשו, והיא הכריעה שבמצב כזה "משנים מפני השלום", ועל כן ציוותה על בנה יעקב שילך ויטול במרמה את הברכות מאביו. כך שגם אם היה שקר במעשהו של יעקב אין בדבר עבירה, כי מותר לשקר על מנת למנוע עוולות גדולות יותר.
והייתי בעיניו כמתעתע
השקר הוא מידה מגונה שלא רק שהתורה אסרה אותו עלינו אלא ציותה אותנו להתרחק ממנו... ההיתר לשנות מפני השלום נותן לשקר לגיטימציה בתנאים מסוימים. המדרש מביא שתי דוגמאות, הראשונה אצל שרה שמפני השלום נאמר דבר שאינו נכון, והשנייה אצל מנוח שלא נאמר בה שקר אלא שהותר לא לומר את כל האמת
