בפרשת תולדות מסופר על אהבתו של יצחק לעשו ועל רצונו להעניק לו את הברכות. פרשנים רבים (אור החיים ד"ה 'בנו הגדול' ועוד) נדרשו לשאלה, מדוע ביקש יצחק לברך דווקא את בנו הרשע?
אפשרות אחת לענות על שאלה זו היא דרך סיפור האגדה שלהלן, בו פונה הקב"ה לאבות ומצפה מהם ללמד זכות על ישראל:
לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר אברהם: רבונו של עולם - ימחו על קדושת שמך (ייענשו). אמר הקב"ה: אומר לו ליעקב שהיה לו צער גידול בנים, אולי יבקש רחמים עליהם. אמר הקב"ה ליעקב: בניך חטאו. אמר יעקב: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך (ייענשו). אמר הקב"ה: לא בזקנים טעם ולא בצעירים עצה (כלומר, לימוד הזכות על ישראל לא יבוא מאברהם או מיעקב).
אמר הקב"ה ליצחק: בניך חטאו לי. אמר יצחק: רבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם בני בכורי (שמות ד, כב), עכשיו בני ולא בניך?
ועוד, כמה בעצם חטאו? כמה שנותיו של אדם - 70 שנה. הסר 20 שנה ראשונות שאינך מעניש עליהם - נותרו 50 שנה. הסר 25 שנה של הלילות - נותרו 25 שנה. הסר 12.5 שנה של תפילה, אכילה והליכה לבית הכיסא - נותרו 12.5 שנה. אם אתה יכול לסלוח על עוונותיהם בשנים אלו מוטב, ואם לא חצי עליי (6.25) וחצי עליך (6.25). ואם תרצה שכל ה- 12.5 שנה יהיו עליי - הרי שהקרבתי את עצמי לפניך, וראוי שבזכות זאת תמחל להם (מסכת שבת פט, ב; בתרגום חופשי).
על-פי סיפור האגדה לימוד הזכות על עם ישראל נעשה בשני אופנים:
בתחילה מציין יצחק כי ישראל הם קודם כל בניו של ה'. הקשר בין אב לבנו הנו קשר טבעי-פנימי אשר אינו ניתן להפרה ואינו מותנה בהתנהגות הולמת של הבן. האמירה כי ישראל הם בניו של ה' נועדה להצביע על הקשר האינהרנטי בין ישראל לה', וללמד כי אין בעוונותיהם כדי להפקיע את מעמדם של ישראל כבנים לה'.
בהמשך מבקש יצחק ללמד עוד זכות על ישראל, זאת עושה הוא באמצעות חישוב מתמטי מפורט המראה כי ברוב שנותיו של האדם אין הוא עוסק בחטא או שאינו חוטא במכוון - השינה, הפעילות בתחום הרוח (תפילה וכד') והטיפול בצרכי הגוף (אכילה וכד'), ממלאים אפוא את רוב יומו של האדם.
רבי צדוק (פרי צדיק, קדושת שבת מאמר ד') מוסיף שעל אף כישלונותיהם של ישראל, יש ללמד עליהם זכות בשל רצונם הפנימי לעשות את רצון ה', וכדברי חז"ל (ברכות יז, א): "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה [=יצר הרע] ושעבוד מלכיות".
מספר פרשנים מקשים (ר' עין יעקב, על אתר): מפני מה דווקא יצחק מבין שלושת האבות ילמד זכות על ישראל לעתיד לבוא? קושיה זו מתחזקת לאור העובדה שיצחק מסמל את מידת הדין והגבורה (למשל, בזוהר חדש א, פרשת יתרו נה, א: "יצחק דדרגיה גבורה"), והיינו מצפים שדווקא אברהם המתאפיין במידת החסד והרחמים, שלימד זכות אף על אנשי סדום, הוא זה שילמד זכות על ישראל.
הרב קוק (אורות הקודש ג עמ' קלה) מסביר שיצחק לאחר העקדה הגיע לדרגה רוחנית גבוהה ביותר - "מעין עולם הבא", ומכאן נובעת הסתכלותו השונה כלפי חטאי ישראל.
אין זו ראייה פשטנית לפיה אם ישראל חוטאים הפתרון הוא "ימחו על קדושת שמך", כי אם ראייה עמוקה השואפת לחשוף את הצדדים החיוביים ונקודות האור, לשם לימוד זכות על החברה הישראלית (על שלל מגזריה וזרמיה).
לדברי הרב קוק רק מי שמצליח להתעלות מעל למציאות העולם הזה, יוכל להביט בעין טובה על המציאות בכלל ועל ישראל בפרט, ולמצוא בהם את הטוב והיפה, ובלשונו: "מי שהוא למעלה מכל עולם הזה מוצא את כל טוב עולם הזה לפניו" (שם).
הרב חרל"פ (מי מרום ה, פרשת תולדות עמ' עד) מסביר כי מסיבה זו רצה יצחק לברך את עשו בנו, לפי שראה בו "רק את הצד הטוב". יצחק הוא היחיד מבין האבות שקרב את בנו הרשע ואף ביקש לברכו, זאת בניגוד לאברהם ששילח את ישמעאל ויעקב שקילל את שמעון ולוי; ובדומה לכך יצחק הוא היחיד מבין האבות שלעתיד לבוא ילמד זכות על בניו שחטאו.
מן הראוי לציין, כי העין הטובה והחתירה אחר לימוד הזכות אינן צריכות לטשטש את המציאות העובדתית ולהביא להעלמת עין מן החטאים והעוולות. וכדברי הרב קוק (אורות, עמ' קמט): "האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקייה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך".