אחד המאפיינים הבולטים שמייחד את יצחק אבינו הוא מגוריו בארץ ישראל, מעת לידתו ועד פטירתו. הדבר בא לביטוי בציווי הכפול והמשולש (כו, ב), שעליו נצטווה מפי הגבורה, הן על דרך "סור מרע", הן על דרך "עשה טוב": "אל תרד מצרימה. שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת". והלוא אם יגור בארץ וישכון בה, ממילא לא ירד מצריימה? אלא שבא ציווי כפול זה ללמדנו, שגם בארץ ניתן לחיות "חיים של מצרים", חיי גלות, ולפיכך חייבים אנו ל"גור בארץ הזאת", ולחיות את חייה-שלה, חיים של עמל ויצירה.
פרשני המקרא כבר תמהו מה טעם נתייחד דווקא יצחק, שלא כאברהם ויעקב, במידה זו, והציעו לה הסברים שונים. בעקבות חז"ל, נותן רש"י טעם בדבר, שהיה יצחק "עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לו". רבי אליהו מזרחי-הרא"ם (ומקורו בילקוט שמעוני על אתר) הוסיף ובאר זאת תוך הסתמכות מפורטת על דיני הקורבנות: "שהעולה היא קודש קדשים, וכל ארץ ישראל חשובה כמו העזרה", והרי דין הוא שקודשי קדשים אינם יוצאים חוץ לעזרה, ואם יצאו – נפסלו ונאסרו לעולם, אע"פ שחזרו למקומן. פרשנים אחרים מנמקים את הציווי בשבועה המיוחדת שניתנה לאברהם, כפי שהיא עולה מפשוטו של מקרא: "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ונתתי לזרעך את כל הארצות האל, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".
גישה זו, המונעת מאדם לצאת את גבולות א"י עומדת בניגוד לתפישה המודרנית, המדברת על "חופש התנועה" שהיא אחת מזכויות היסוד של האדם. ככל שמדובר בארץ ישראל, אין המשפט העברי מכיר בזכות זו, ומתיר את היציאה מהארץ רק ל"תכלית ראויה", וגם אז, רק "במידה שאינה עולה על הנדרש": ברגע שאין עוד מקום לעילה שמתירה את היציאה, חייב היוצא לשוב לארץ. וכך כתב רבנו משה בן מימון (הלכות מלכים ה, ט): "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה, או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחו"ל אסור אלא אם כן חזק שם הרעב... ואע"פ שמותר לצאת, אינה מידת חסידות, שהרי מחלון וכליון – שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום".
אחת העובדות המתמיהות בפרשה זו היא הליכתו של יצחק אל אבימלך מלך פלישתים. פרשני המקרא חלוקים בדעותיהם בדבר מטרתה של הליכה זו, ובדבריהם ניכרת היטב השפעת מאורעות זמנם על דרך הפירוש והטון הבוקע הימנו, המשקף גם את יחסם למציאות. כך, לדוגמא, מפרש רבי עובדיה ספורנו, בן תקופת הרנסנס באיטליה, שיצחק אבינו עשה כן מטעמי נימוס ומוסר, שהרי אבימלך - בעל בריתו של אביו היה, ואין זה מן הראוי להסתלק מארצו ללא נטילת רשות תחילה(!). בדרך שונה לחלוטין הולך הנצי"ב, בעל "העמק דבר", שסבל על בשרו מרדיפות השלטון ברוסיה. לדידו, יצחק פנה לאבימלך כי היה בטוח שבעל בריתו של אביו "יהיה לו לעזר ולפרנסה בימי הרעה, אבל שווא תשועת האדם!" (בדרך דומה הולך גם הרש"ר הירש).
מעשה יצחק יש בו כדי ללמדנו פעם נוספת עד כמה ארוכה היא הדרך לחירות. אפילו אבינו יצחק, שהיה מוכן להקריב עצמו לעולה, מבקש לרגע, בשעת הרעב, במה שנראה כרגע של חולשה, "לרדת למצרים". בחודשים האחרונים אנו שומעים שוב ושוב מפי "מגידי עתידות" ו"מחשבי קצין" על סכנות בטחוניות המאיימות לכלות את מדינת ישראל, ועל כלכלתה המחשבת להישבר בכל רגע. מאורעות הימים, והסכנות הקיומיות שבפניהם אנו ניצבים מדי יום רק ממחישות את כל אלה. הציווי שניתן ליצחק, מעשה אבות הוא אך סימן יש בו לבנים: גם בשעות הקשות ביותר, כאשר חרב הרעב מאיימת לכלות את הארץ, והיאוש אוחז בכל, עד כדי מחשבות נטישה, צריכים יצחק ובניו לתת דעתם למהלכה של ההיסטוריה היהודית. זו אינה רצה למרחקים קצרים, אלא נעה במסלול ארוך של מרתון, להגשמת ייעודה. ארוכה הדרך לחירות ולגאולה, אך אף על פי שתתמהמה, סופה לבוא.