אברהם ויצחק מייצגים שני דורות, אברהם היה בבחינת "מי יעלה בהר ה", סולל דרך חדשה ומקרב אליה את ההמונים. יצחק מייצג את דור ההמשך, בבחינת "ומי יקום במקום קדשו", יצחק קבל דרך סלולה ומציאות מגובשת שהכין לו אברהם אביו. על פניו נראה שדרכו של אברהם היתה קשה יותר מדרכו של יצחק, שהרי אברהם היה צריך לגשש באפילה ולהתחיל לבדו את הכל מההתחלה, כמו שאמרו במדרש (ב"ר פר מב): "אברהם העברי - כל העולם מעבר אחד והוא (אברהם) מעבר אחד".
אבל באמת דרכו של יצחק היתה קשה יותר, בדרך הנחשונית של אברהם, עם כל הקושי שבה, יש בה חלוציות וראשוניות, על כל צעד ושעל הוא מרגיש שהוא מחדש ויוצר, השטח שאתמול היה שומם היום הוא שוקק הישגים הגלויים לעין, וכל זה נותן למוביל תמריץ להמשיך ולהתקדם.
מה שאין כן דרכו של יצחק, אמנם אברהם הציב אותו על פסגת ההר, אך דווקא השגרה השוחקת היא הפוגעת ביכולת להתמיד ולהישרד, שעל הקושי הזה אמר בעל תהלים: "ומי יקום בהר קדשו", לא קלה היא דרכו. כדי שדור ההמשך יוכל בכל זאת לשרוד עליו לנקוט בפעולה כפולה, מצד אחד הוא צריך להיות נאמן לערכי דור המייסדים, להיות ממשיך אותנטי לדרך אבותיו. אבל יחד עם זאת עליו להיות ער וקשוב למציאות המתחדשת ולפעול בהתאם לכך, כי העתקה עיוורת של הרגלי האתמול בלבד סופה לנוון את החברה ולמוטטה.
דרכו של דור ההמשך חייב להיות "המשך וחידוש", כמו שמצינו אצל רבי אליעזר בן הורקנוס, שמצד אחד "לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם" (סוכה כח) ועם זאת אמרו עליו: "עמד ופתח ודרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם" (אבות דר"נ פ"ו). ועל ההנהגה הזו כתב הראי"ה (אגרות ראיה אג קסד): "הישן יתחדש והחדש יתקדש, ויחדיו יהיו לאבוקות אורים", והנהגה כזו מוצאים אנו גם בהנהגתו של יצחק כשהמשיך את דרך אביו לאחר מותו.
באירועים המעטים שהתורה מספרת לנו בחיי יצחק, תופס סכסוך הבארות מקום נרחב, ומתיאור התנהגותו של יצחק אנו לומדים על דרכו. אברהם אבינו מצא עולם צמא למים, הוא חפר בארות לרוות את צימאון העולם, והפלשתים ברשעותם סתמו את בארות אברהם ומלאום עפר.
לבארות הללו יש שתי משמעויות, האחת כפשוטה, אברהם דאג לישובו של עולם, לסייע לבריות להפריח את השממה ולרוות את צימאון האדם ובעלי החיים, והפלשתים ברשעותם לאחר מות אברהם, במקום להשתמש בבארות עבור עצמם, עמדו וסתמו אותם רק כדי למנוע את הטובה מהאדם והבהמה. ויצחק כשהבחין בדבר הלך וחפר מחדש את בארות המים שנחפרו בימי אברהם. ובכך חזר יצחק ושיקם את מפעל החסד של אברהם.
אבל לאירוע הזה יש גם משמעות רוחנית, הבאר מסמל את מי התורה כמו שדרשו ב"מדרש הגדול" על הכתוב: "וימצאו שם באר מים חיים" - "אין מים חיים אלא תורה, שנאמר: מעין גנים באר מים חיים". והבארות מסמלות את מפעלו הרוחני של אברהם ככתוב: "את הנפש אשר עשו בחרן", אברהם השקה את הבריות במי התורה, שקירבם תחת כנפי השכינה. המפעל הזה היה למורת רוחם של הפלשתים, ובהזדמנות הראשונה, לאחר מותו של אברהם, הם מנסים לחסל את מפעלו הרוחני של אברהם.
יצחק ממשיכו של אברהם שב לתקן את הדבר, אבל אין הוא חופר באר חדשה, אלא "וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם ויסתמום פלשתים", הוא נשאר דבק בדרכו של אביו: "ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו". ועל כך אמרו במדרש הגדול: "בא וראה ענותנותו של יצחק אבינו, בנוהג שבעולם אדם בונה לו בית וקורא לו שם, עומד בנו ומחדש בו דבר הוא קורא לו שם אחר, אבל יצחק אבינו אינו כן . . . כיון שחזר יצחק וחפרן שנייה לא חידש להן שם אלא העמידן על שמות שקרא להן אביו". ולאחר ששיקם את בארות אביו אין יצחק מסתפק בבארות אביו בלבד, אלא הוא מוסיף עליהם בארות גם משל עצמו: "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". יצחק ממשיך את בארות העבר ומוסיף עליהם בארות משלו. וכך אנו צריכים לנהוג עם העבר המפואר שלנו להמשיך אותם אבל גם להוסיף עליהם משלנו לפי צורך השעה והדור.