בשביל ארבעה דברים מתו שני בני אהרן: על הקרֵבה, ועל הקריבה, ועל אש זרה, ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקרֵבה - שנכנסו לפני לפנים. על הקריבה - שהקריבו קרבן שלא נצטוו. על אש זרה - אש מבית כירים הכניסו. על שלא נטלו עצה זה מזה - דכתיב: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו" (ויקרא י, א), איש מחיתתיו - איש מעצמו עשו, שלא נטלו עצה זה מזה. ויקרא רבה, כ, ח.
תשובות רבות ומגוונות הציעו חז"ל לשאלה מה היה חטאם של בני אהרון: יש שנצמדו לנימוק המקראי בדבר האש הזרה "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"; ויש שתלו את אשמם בשתיית יין - בשל הציווי הסמוך האוסר על עבודה במקדש מתוך שכרות; יש שהרחיקו לכת וקבעו שחטאו בכך שלא הולידו בנים; ויש שהדגישו את חוסר נכונותם לקבל את מרותם של משה ואהרון; ואילו דרשתנו קובעת כי מותם של נדב ואביהו נבע משילוב של ארבעה חטאים שונים, שכפי הנראה נובעים ומשולבים זה בזה.
ייתכן שנוכל להבין את הטענה המורכבת של דרשתנו, דווקא לאור דמותו של ירבעם בן נבט, שבחר לקרוא לשני בניו נדב (מל"א ט"ו, כה) ואביה (שם י"ד, א). בקריאת שמותם של שני בניו על שמם של נדב ואביהו, נראה שירבעם טען לא רק שעמדתם הרוחנית של נדב ואביהו הייתה ראויה וצודקת, אלא שגם נכון לראות בו את ממשיך דרכם. אך מאחר וספר מלכים לא מתאר את טענותיו העקרוניות של ירבעם - אלא רק מפרט את מעשיו, יהא עלינו לנסות ולמצוא את המכנה המשותף הרוחני למעשיו השונים של ירבעם.
לאחר התפלגות הממלכה, ירבעם הקים כאלטרנטיבה למקדש שבירושלים את שני עגלי הזהב (מל"א י"ב, כח), והקים בתי במות שיהוו מקדשים לעגלים אלו בבית-אל ובדן (שם, כט). בנוסף לכך הוא איפשר לאנשים "מקצות העם אשר לא היו מבני לוי" למלא את מקומם של הכהנים (שם, לא), ואף דחה את חג הסוכות בחודש שלם - כשקבע אותו בט"ו לחודש השמיני (שם, לב).
אין ספק שניתן לטעון שמעשיו של ירבעם נועדו קודם כל לשם מטרתו הפוליטית - קניית אהדת נתיני ממלכת הצפון וקיבוע התפלגות הממלכה. כפי שמעיד ספר מלכים עצמו, ירבעם חשש שעליית העם למקדש בירושלים תביא לאיחוד הממלכה מחדש, תחת שרביטו של רחבעם מלך יהודה. המקדשים האלטרנטיביים שבנה היוו תחליף פוליטי למקדש שבירושלים, ובכך שאפשר לא רק לכהנים לשמש בו - ניסה לקנות את אהדת נתיניו. דחיית סוכות גם היא מקבעת את החלוקה בין הממלכה הצפונית, שבשל אקלימה מתאחר בה איסוף התבואה, לבין ממלכת יהודה שבה תם איסוף התבואה כבר במהלך החודש השביעי.
אך נראה שבכך שקרא ירבעם לבניו נדב ואביהו, ואף בכך שבחר דווקא בעגל הזהב, ולא באליל אחר, ניסה ירבעם לשלב את מהלכו הפוליטי בטענה דתית-רוחנית. כמו רפורמטורים רבים אחרים, ירבעם טען שהוא אינו מקים דת חדשה - אלא מחזיר את דת ישראל לשורשיה המקוריים.
ירבעם טען שלפני שניתנה התורה לישראל, עבדו אבותינו לעגל הזהב - והוא שייצג את הקשר בינם לבין אלוקים חיים. לפני שהוחלט להתייחס לעבודת העגל כאל חטא - ואל עובדיו כעובדי עבודה זרה, הכהונה היתה נתונה לבכורי כל משפחות ישראל - וירבעם רצה להשיב את הגלגל לאחור. ירבעם קבע שיש לבטל את התוספות המאוחרות לדת ישראל - כמו בחירת ירושלים, ולהשיב את עבודת הבמות הקרובה לביתו ולליבו של האדם.
ירבעם קבע את בתי הבמות המרכזיים בבית-אל ובדן, מקומות שהיתה בהן קדושה קדומה - עוד מתקופת האבות: בית אל - הלא היא "בית אלוקים" ו"שער השמים" עוד מתקופת יעקב, ודן - שכפי הנראה היה מקום הודאה על נצחונו של אברהם על ארבעת המלכים (בראשית י"ד, יד). לגבי חג הסוכות, טען ירבעם, כי אין הצדקה לקבע את החג במועד אחיד לכל תושבי ארץ ישראל, בעוד שבשל שינויי האקלים תושביה הצפוניים של הארץ עדיין לא סיימו את מלאכת האסיף. ירבעם טוען בתוקף כי טבעיותה של הדת - עדיפה על אחידותה, וכי ביטויו העצמי הטבעי והאינדיבידואלי של האדם - אינו צריך לסגת מפני הצורך באחידות.
מכאן גם מובן מדוע קרא ירבעם לבניו נדב ואביהו. ירבעם ראה עצמו כממשיכם הרוחני של בני אהרון, הממשיכים להקריב את קורבנותיהם לה בדרך טבעית ואנושית - כאילו לא נתנה תורה, וכאילו לא הגדיר ה את הדרכים לעבודתו. דרשתנו עומדת על כך שלחטא זה יש ארבעה צדדים: רצון לעבודת ה זמינה וקרובה השוללת גבולות של מקום (הקרֵבה), בה האדם אינו מוגבל בדרכים שבהם הוא בוחר לעבוד את ה (הקריבה), כאשר הוא יכול לעבוד את ה בצורה טבעית-אנושית (אש זרה - אש בית הכיריים) ובאופן אישי-אינדיבידואלי בלא אילוצים של התחשבות באחר (לא נטלו עצה זה מזה).
תוך התעלמות מכוונת מן האש שירדה מן השמיים שהורתה על טעותם המרובעת של נדב ואביהו, ירבעם מתיר את עבודת הבמות הזמינה והקרובה (הקרֵבה), מכריע שניתן לעבוד את ה גם בדרכים נוספות כעגלי הזהב (הקריבה), קובע כי כל אדם יכול לשמש ככהן מאחר וניתן לעבוד את ה באופן אנושי וטבעי (אש בית הכיריים) וטוען כי יש להתאים את זמנו של החג לתחושותיו של כל אחד ואחד - ולא לכופפן להכרעה אחידה (לא נטלו עצה זה מזה).
מקרה זה של ירבעם בן נבט, מדגיש בפנינו את הזהירות בה צריך לנקוט אדם הקורא להתחדשות דתית. מחד, לעיתים אכן יש מקום להתחדשות תוך בחינה מחדש של הלכות מסויימות שנפסקו וסייגים ואיסורים שנוספו, שחלק מהם תאמו למציאות מסויימת שאיננה קיימת עוד כיום. אך מאידך גיסא, עלינו להזהר ולהשמר שלא להסיר רבדים חיוניים ממסורתנו, שמא תהפך לנו האש מן השמיים - לאש זרה.
* הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן.