"וידם אהרן" - קו מוסרי של גדולה ואחריות עובר, על-פי הנצי"ב זצ"ל, בין יעקב אבינו לאהרון הכהן - שני רודפי השלום הגדולים - ומשם אל גדולי ישראל שבכל הדורות.
בשעה שכל העם שרוי בהתלהבות הגדולה של חנוכת המשכן, מרננים ונופלים על-פניהם, יוצאת אש מאת ה' בקודש הקדשים ושורפת את נדב ואביהוא, שבהתלהבותם הם מקריבים אש זרה. "הוא אשר דיבר ה'", אומר משה לאהרון השותק, "בקרובי אקדש", ואהרן רק מתעטף עוד בשתיקתו. לפי הנצי"ב שתיקתו של אהרון היא טרגית, מפני שאינה ביטוי לצער כבד בלבד, אלא היא ביטוי לאחריות הכבדה שהוא חש. אחריות אישית למה שארע לבניו, שהרי אם נדב ואביהוא הם "קרובים" שבהם נקדש ה' לעיני בני-ישראל, הרי הוא, אהרון, קרוב יותר. אם הם הקריבו אש זרה, הרי הוא יצר עבודה זרה, אם הם נשרפו בעוונם שלהם, הוא הרי החטיא את ישראל, כדברי אחיו משה: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה?!". אהרון שותק, כפי שאומר הנצי"ב: " משום שהבין שיש בזה דברים בגו בנוגע לחטא העגל (העמק דבר, ויקרא י', פס' ג')". בהמשך מחליט אהרון שלא לאכול את שעיר החטאת, והוא שורף אותו. על נזיפת משה הוא משיב "ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום? הייטב בעיני ה'"? היו"ד הראשונה של "הייטב" דגושה, שלא כמקובל בניקוד האות שאחרי ה"א השאלה. דגש זה, לדברי הנצי"ב, בא "ללמדנו שדיבר מעומק הלב". ומה היה בעומק ליבו של אהרון? "ברור היה לאהרון" אומר הנצי"ב "שנדב ואביהוא מתו על עוון העגל" והראה ה' במיתתם "שלא נתכפר מעשה העגל לגמרי (שם, פס' י"ט)".
נעיין בדבר: אהרון, שלשאלת משה בעניין העגל עונה: "ויצא העגל הזה" יודע בעומק ליבו שדבר לא "יוצא" מעצמו. גם "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש..." כלומר, גם כשאש יוצאת כביכול מעצמה, ומעצמה מוצאת קוצים ושורפת, "שלם ישלם המבעיר את הבערה" יש אחראי. יש מבעיר והוא ישלם. אם לא עכשיו - לעתיד לבוא. הפורענות מתחילה מן הצדיקים תחילה, קובעת הגמרא במדרש אגדה על "כי תצא אש" (ב"ק, דף ס). מדוע? אולי מפני שלא הצליחו בצדיקותם לעקור את הרוע, בגלל אחריותם (לפי פירושו של עימנואל לוינס). גם אהרון יודע שבניו נשרפים על שנהגו שלא כהלכה, ושהשריפה באה כדי להראות את כבוד ה', אבל בלבו פנימה, בשל גדולתו, הוא אינו מסיר את אחריותו למה שקרה - וזה פשר שתיקתו.
בהשקפתו של הנצי"ב נודעת חשיבות רבה לאחריותו של הגדול. מה שקורה לו לצדיק אינו יכול להיות מנותק ממעשיו, וככל שיהיה "קרוב" יותר לה', ככל שיגדל, התביעה האלוקית ממנו תהיה גבוהה יותר. הנה יעקב אבינו נותר בודד בעבר הנהר, ליבו חרד, זה עתה ניצל מכוונתו של לבן "לעקור את הכל" והוא עומד לפני הבלתי ידוע והמאיים, הפגישה עם אחיו, המבקש להרגו. אנשיו, "אחיו", שליוו אותו ושבנוכחותם נכרתה הברית עם לבן - אינם אתו. בבדידות הזאת, באשמורת אחרונה של לילה אפל, נאבק איש עמו. יעקב יוצא מהמאבק הזה פגוע, צולע על ירכו. למה? למה לקראת ה"אולי מלחמה" עם עשיו הוא צריך גם לצלוע? הנצי"ב בפירושו (בר' ל"ב, כ"ו) חוזר אל עניין האחריות האישית של הגדול: "...שעד כה נאבק המלאך את יעקב, ועתה רצה (המלאך) למשוך ידו ממנו, וחזר יעקב ונאבק את המלאך ומשום הכי נענש, וזה היה בשביל שמידתו של יעקב הייתה אהבת השלום במידה גדושה, כאן, שהיה לו לנוח גם כן בהימשך המלאך ממנו ועבר על מידתו - משום הכי נענש". ב"הרחב דבר" מסביר הנצי"ב בעניין זה כלל גדול: "כשאדם רגיל במידה טובה נעשה עליו כנדר" ומביא לדוגמה את דברי הגמרא הידועים בברכות כ"ד א' על מי שרגיל לבוא לבית הכנסת שחרית וערבית ופעם אחת לא בא "הקב"ה משאיל עליו. אם לדבר מצווה הלך- נוגה לו, ואם לא לדבר מצווה הלך - לא נוגה לו". "דווקא" אומר הנצי"ב "משום שרגיל במידה טובה זו". יעקב, רודף השלום במידה עליונה, נענש כשחולשה אנושית מתגברת עליו ולרגע אינו נותן למלאך, שהניח לו כבר, להשתחרר לדרכו. דווקא במעמד הזה שבו הוא נקרא שמו ישראל, כשם העם שיצא ממנו, הוא לומד בדרך הקשה על הקשר בין גדולה לאחריות.
מכאן ברורה דרכו של הנצי"ב אל אותן מלות ביקורת בפתיחתו המפורסמת לספר בראשית על הגדולים שבדור החורבן "שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים ע"כ מפני שנאת חינם שבלבם זא"ז חשדו את מי שראו שלא נוהג כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורוס, ובאו על-ידי זה לידי שפיכות-דמים... ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית... שהקב"ה ישר ואינו סובל צדיקים כאלו...".
אנו לומדים אפוא פרק חשוב על גדולה שאינה באה לאדם בלא אחריות. אותה גמרא בבבא קמא המדברת על האחריות לנזקי האש מביאה את דברי רבי יצחק נפחא: " 'כי תצא אש ומצאה קוצים' - תצא מעצמה. 'שלם ישלם המבעיר את הבערה' - אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי. אני הציתי אש בציון... ואני עתיד לבנותה באש". זוהי אחריותו של הגדול מכל הגדולים. יהי רצון שנזכה במהרה בימינו.
** ד"ר אביעזר ויס הינו ראש המכללה האקדמית לחינוך "גבעת ושינגטון"