פרשת "שמיני", הפרשה השלישית בספר "ויקרא", בולטת בזכות פרשיה אחת קצרה שבה. שבעה פסוקים מספרים את סיפורם הנורא של נדב ואביהוא בני אהרן, ותגובת משה ואהרן בעקבות האירוע. "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְדֹוָד אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְדֹוָד וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְדֹוָד:"
מיד אחר כך מופיע פסוק מדהים, פסוק מכונן בחיי העם היהודי: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְדֹוָד לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:". מכאן הביטוי "למות על קידוש השם". סיפור נדב ואביהוא וסיפור עקידת יצחק – שני סיפורים שבהשראתם חיו בני ישראל – ומתו – לאורך הדורות.
מה היה חטאם של בני אהרן שבעטיו נענשו בצורה נוראה כל כך? האם חטאו בכלל? מהי אותה "אש זרה" שהציתה את אש הקב"ה שיצאה ואכלה אותם?
כדי לנסות ולהבין את הסיפור צריך לחזור אחורה לתחילת ספר "ויקרא", או בעצם עוד לפני כן – אל חמש הפרשות, לא פחות, המתארות את בנין המשכן בסוף ספר "שמות". הדבר הבולט ביותר בתיאור מלאכת המשכן, ואחר כך בפרשות הקרבנות שבספר ויקרא, הוא הירידה לפרטי הפרטים, והחזרה עליהם שוב ושוב, עד כדי טרחנות כמעט. התורה מצווה על בנין המשכן ועל עבודת הקרבנות שבו בצורה מדוייקת ומדוקדקת – "כאשר אתה מראה בהר" – בלי להשאיר טיפת מקום להבעה אישית, לספונטניות.
בהקשר זה מעניין לעמוד על דמיון התוכן, לעומת הבדלי הסגנון, שבין שתי הפרשות הראשנות שבספר "ויקרא" – "ויקרא" ו"צו". במבט ראשון נראית פרשת "צו" כחזרה על פרשת "ויקרא". שתיהן עוסקות במעשה הקרבנות – קרבן קרבן והפרטים המיוחדים לו, ושתיהן מדברות על אותם קרבנות. אולם נתן לראות בנקל שנקודת המבט שונה בשתי הפרשות. הפרשה הראשונה מופנית אל מביאי הקרבנות – "אדם כי יקריב מכם", ואילו השניה מתחייסת אל מעשה הכהנים בזמן טיפולם בקרבנות – "צו את אהרן ואת בניו לאמר – זאת תורת העולה".
עיון מדוקדק יותר מעלה הבדל נוסף. פרשת "ויקרא" בולטת בחזרות המונוטוניות שבה על פרטי הטיפול בקרבן. ההבדל בין סוגי הקרבנות השונים הוא מזערי, ובכל זאת התורה חוזרת בכל קרבן על כל התהליך, בלי להחסיר אף פרט. שוב ושוב חוזרים פסוקים כגון "וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה". אין אף "הוצאה מחוץ לסוגריים". לעומת זאת בפרשת "צו" הדגש הוא דווקא על השוני בין קרבן לקרבן, וכאשר ישנה זהות אז אין חזרה, אלא הפניה לפרשיה ששם כבר נתנו הפרטים: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת", "כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם".
דברנו על הבעה אישית וספונטניות בעבודת המשכן, הלא היא עבודת ה'. ניתן להבין את הבדל הסגנונות על רקע זה. הנטיה הטבעית של המאמין בבואו לעבוד את בוראו היא להתאמץ ולהתבלט, להביע את עצמו באופן יחודי ולהסחף בפרץ ספונטניות על מנת להתקרב אל אלוקיו. פרשת "ויקרא", הפונה אל מקריב הקרבן, חוזרת בדקדקנות על הפרטים כדי להזהיר מפני נטיה זו. המונוטוניות מבהירה שעבודת ה' צריכה להתבצע על פי הכללים שקבע ה' ובדייקנות – "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ". המחפש הבעה אישית בעבודת ה' עובד, במידה מסויימת, את עצמו. הוא מחפש "סיפוק בעבודה".
פרשת "צו" פונה אל הכהן, אל הפונקציונר האמור לטפל בקרבנות המובאים אליו. במקרה שלו הסכנה הפוכה – אדישות וחוסר מעורבות, התחייסות אחידה וחסרת עניין לקרבנות – ולאנשים – שבטיפולו. כאן אין צורך בחזרה על הפרטים הדומים אלא להיפך, בהדגשת השוני בין קרבן לקרבן, שלכל אחד אדם אחר וסיפור שונה מאחוריו.
שמונה פרשות רצופות מכסות את מעשה המשכן והקרבנות ברצף הוראות מדוקדקות. הרצף הזה מופרע בשתי התפרצויות של ספונטניות, ושתיהן מסתיימות בכי רע. בפעם הראשונה – מעשה העגל. התפרצות הנעשית מחוסר נחת ומהצורך בסיפוקים מיידיים – "וירא העם כי בושש משה לבא". התפרצות זאת גוררת התרחקות מה'. התרחקות מהאל הטרנסצנדנטי המבקש להאמין בו ולעבוד אותו בלי להרגיש את נוכחותו, וחיפוש אחרי אובייקט שניתן להביע דרכו את הכמיהה אל האל בצורה מוחשית – עגל זהב, קבר להשתטח עליו, מזוזה לנשק, כותל לתחוב בו פתקים. ההתפרצות השניה היא של נדב ואביהוא – התפרצות המחפשת את קרבת ה', והכתוב מעיד שהיא גם מצליחה למצוא אותה – "בקרבתם לפני ה' וימותו", "בקרבי אקדש". ולמרות זאת מדובר ב"אש זרה", כי "אשר לא צווה אותם".
כאן ארשה לעצמי להפליג באסוציאציות אל עולם החולין שלי, הלא הוא עולם הטכנולוגיה הגבוהה, "הייטק". במסגרת זו אני פעיל בין השאר בגופי תקינה בינלאומיים בהם מייצרים תקנים, סטנדרטים. תפקיד התקן לאפשר למערכות שונות המיוצרות על ידי יצרנים שונים להתחבר ולתקשר ביניהן, ובז'ארגון המקצועי לאפשר "אינטרופרביליות". כך למשל אפשר לרכוש מכשיר טלפון נייד של "נוקיה" ולדבר באמצעותו עם אדם הנמצא בקצה השני של העולם, על רשת אחרת, המשתמש במכשיר מתוצרת "מוטורולה". כדי לעמוד בתקן, על מכשיר להיות תואֶם - "קונפורמי", וכדי לקבל את תו התקן צריך לעבור מערכת בדיקות כדי לבדוק תאימות מול סידרת "נקודות תואַם".
המצוות הן "נקודות התואם" שקיבלנו מסיני. תפקידן לאפשר לנו להתחבר – להתחבר אחד אל השני, להתחבר אל הדורות הקודמים, אל ההסטוריה שלנו, וכך להתחבר אל בורא עולם. ה"שולחן ערוך" הוא התקן, לא בינלאומי אלא בין עולמי. בין שמיים לארץ. בין חיי החול, שהמצוות חודרות אל כל פינה ופינה בהם – לבין הקודש. "ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם". וכדי לעמוד בתקן צריך לכבד אותו בדייקנות. לא לגרוע, אבל גם לא להוסיף.
להתחבר, לא להתקרב. כאשר מתקרבים עלולים להשרף. השאיפה להתקרבות, גם אל הקב"ה, יש בה מימד אנוכיות. "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" – עם דגש על "אני" ועל "לי". הקרבה היא מושג יחסי. כאשר מתקרבים, באופן הגדרתי מישהו אחר מתרחק. כאשר מקפידים על "כשר בד"צ" מכריזים על מי שמקפיד בכשרות סתם שהוא "מתפשר". כאשר מתנדנדים שעות בכוונה יתרה בזמן תפילה, מרגישים שהמתפללים סתם שלוש תפילות ביום ובקושי מצליחים לכוון הם "מחפפים". מאמינים לובשי "מדים", בכל צבע שהוא, מתייחסים אל הלבושים כדרך כל האדם כ"מודרנים", ולפעמים כ"הולכים בחוקות הגויים" רח"ל. ואשה המתחבאת כל כולה בתוך שכבות מלבושים וכיסויי ראש, רצוי בצבע חום, מתייחסת לנשים אחרות, צנועות בנשמתן ובהתנהגותן ולבושות בפשטות ובאסתטיות כדרך סביבתן המהוגנת כ"פרוצות".
"בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". קידוש השם הוא מעשה יוצא דופן הכרוך בדרך כלל במוות. בהתקרבות יתירה אל הקב"ה אדם עלול לסיים את תפקידו בעולם – בו הוא אמור להתחבר אל עמו וביחד כולם לכבד את הקב"ה – "ברוב עם הדרת מלך". התפקיד לקרוא "קדוש, קדוש, קדוש" שמור לצבאות השמיים, ולאלה המתדמים להם בחייהם – ובמותם. ואילו "מלא כל הארץ – כבודו". ומהו כבודו? "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" – אחד לכולם.