בפרשת שמיני נמצאת אחת הפרשיות הטראגיות בתורה כולה. מתואר בה מותם של שני נסיכי כהונה, בני אהרן הצעירים, נדב ואביהוא, במהלך שירותם בעבודת הקודש במשכן. בשיא החגיגה הגדולה של חנוכת המשכן, "ביום השמיני", באתר שהיה אמור להיות מקום של ריצוי וכפרה, נקבע גורלם של שני נסיכי הכהונה הצעירים לשבט, והושת עליהם גזר דין מוות, למות ערירים, על אתר ובלא משפט. כדרכם במקומות אחרים, פסוקי המקרא קצרים וסתומים, ואינם מפרטים הרבה (ויקרא י, א-ב): "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' ".
לכאורה, מפשט הכתובים עולה שעיקר החטא היה נעוץ בכך שהקריבו אש שהייתה "זרה", ושהייתה זו אש "אשר לא ציווה אותם". אכן, כבר לשון המקרא קשה: ממתי "מקריבים אש" ("ויקריבו לפני ה' אש"), והלוא ה"קטורת", ולא האש, היא ה"מוקרבת" ו"מוקטרת"? ושמא יחשוב מאן דהוא, שביטוי זה נאמר אגב אורחא, ואין לפרשו בדווקנות, כמקור החטא ועילת העונש, באה תורה בשני מקומות נוספים בספר במדבר ומדגישה שזהו עיקר חטאם: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם" (ג, ד), "וימת נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה לפני ה'" (כו, סא).
הקושי בפרשה זו אינו נובע רק מחוסר הבהרת מהותה של "אש זרה" זו, אלא גם ממה שנראה לכאורה כפער עצום בין החטא ועונשו, בין חריגה קלה מסדרי עבודת הקורבנות לבין המיתה על אתר שנגזרה על שני בני אהרן. בשל עמימות זו, ביקשו חכמים לנסות ולאתר את החטא הנורא שבעטיו נגזרה עליהם מיתה משונה, והעלו הצעות שונות. כך, למשל, מביא רש"י, בעקבות המדרש, את מחלוקתם של תנאים בנקודה זו: "רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש. תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא ייכנסו שתויי יין למקדש". במדרש תנאים לספר ויקרא, תורת כוהנים, מובאים שני נימוקים אחרים כעילת העונש החמור: "באותה שעה קפצה פורענות על נדב ואביהוא, ויש אומרים מסיני נטלו להם, שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחילה, הן באים אחריהם, וכל ישראל אחריהם. אמר לו נדב לאביהוא: עוד [=מעט] שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג [=ננהיג] את הקהל! אמר הקדוש ברוך הוא נראה מי קובר את מי, הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל. דבר אחר: כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהוא: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש? מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קדשי הקדשים שנאמר 'ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהם אש'. אמר להם הקדוש ברוך הוא אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי. אתם הכנסתם לפני אש טמאה, אני אשרוף אתכם באש טהורה".
אכן, כל הפירושים אינם מתיישבים יפה על לשון פשוטו של מקרא. שהרי באף מקום לא נזכר שנדב ואביהוא הורו הלכה כלשהי, לא בפני רבם ולא בפני איש אחר, לא נזכר ששתו יין, ולא נתפרש בכתוב שביקשו להדיח את משה ואהרן מכהונתם, ולבוא תחתיהם. כבמקומות אחרים, דווקא ריבוי הפירושים מרמז על הקושי לראות בכל אחד מהם את הפירוש ה"אמיתי".
אכן, אפשר שיש בפרשה זו ובפירושיה, לקח גדול לדורנו, דור שאימי השואה שבה רוטשו עוללים לעיני אבותיהם עוד מהדהדים באוזניו, דור של הורים ששכלו יקיריהם במלחמות ישראל, דור שבו קוברים לא אחת, רח"ל, הורים את ילדיהם. הלקח הגדול הוא שבמקרה כזה אסור לנסות ולעשות את חשבונותיו של הקב"ה. לכל היותר, יש לנהוג כמנהג כהן גדול, "וידום אהרן". השתיקה, הדממה, זוהי התגובה הראויה. אין ולא יכול להיות הסבר ראוי למיתת ילד בחיי הוריו.
הלקח השני הוא שגם בעבודת ה', ואולי דווקא בה, בשעת העיסוק ב"אש קודש", במאבק על ערכים מקודשים, יש להציב גבולות ולשמור עליהם מכל משמר. להישאר בתחומי החוק והציווי, ולא לעבור עליהם למען המטרה. העוסק בעבודת הקודש צריך לזכור כל העת שלצד ההתלהבות ניצבת כל העת "אש", שעשויה לכלות ולשרוף, להשמיד ולאבד. אש הקודש עשויה להפוך בתוך שניות ל"אש זרה אשר לא ציוה אותם", שמהותה פריעת חוק, והריסת גדרים. כל מטרה – אפילו עבודת הקודש – לעולם אינה מקדשת את האמצעים.