"וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ" (שמות א', א'). בני ישראל יורדים למצרים כ"בתים" - בית ראובן, בית שמעון וכו'. שם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של העת העתיקה, הם עומדים לעבור את הגלות הראשונה. מצרים הייתה אז מעצמה כלכלית עולמית, הרבה בזכות התמרון המבריק של יוסף.
נשאלת השאלה: מדוע דווקא עם ישראל, שהיה מקור הברכה למצרים, הפך למטרה לרדיפה? מה גרם להם להישאר שם ולא לצאת כשעוד יכלו? הרי מצריים שלטו בכולם, מדוע דווקא ה'עברים' "זכו" ליחס הזה?
ה"קריבות" שהפכה למכשול
הגמרא במסכת פסחים (קיח ע"ב) שואלת שאלה רחבה: "מי גרם להם לישראל שיתפזרו בין אומות העולם?" התשובה מפתיעה: "קריבות שהיו חפצין בהן". השורש של כל גלות מתחיל ברצון של היהודי להתקרב, להיות אהוד על דעת הקהל המקומית, ולהרגיש בבית במקום שאינו ביתו האמיתי. הגלות לא התחילה כשפרעה "שכח" את יוסף, היא התחילה עמוק בלב של העם.
הרש"ר הירש: מציין כי המילים "וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ" (בסוף פרשת ויגש) הן רמז לחטא. הם נאחזו בקרקע ונעשו כבולים אליה. ברגע שההתיישבות הפכה ל"מתוקה", העם התחיל לבגוד במורשתו. הנילוס במקום הירדן: בפרשת ויחי מסביר הרש"ר שיעקב התעקש לא להיקבר במצרים כי ראה שבניו התחילו לראות בנילוס את ה"ירדן" שלהם. הם התרגלו לסופר, לקופת החולים ולנוחות, ושכחו שהם בגלות.
חוק הכלים השלובים של האנטישמיות
הנצי"ב (בפירושו "העמק דבר") מרחיב את היריעה לכל הדורות: "הסיבה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו היא בשביל שאין אנו רוצים להיות כגרים ונבדלים מן האומות". כאשר אנו מאבדים את הזהות הייחודית שלנו ומנסים להיטמע, הגויים הם אלו שמזכירים לנו את השוני שלנו באכזריות. ברמה השטחית, הם מתנכלים לנו כי "לפתע" אנו נראים להם זרים או מאיימים, אך בעומק - זהו מנגנון אלוהי שנועד לשמור עלינו.
"והנה נדונו ישראל במה שחטאו, שבקשו להתקרב ביותר למצרים... על כן הטה ה' לב מלך לחשוב עליהם שהם מבקשים לצאת מן הארץ". ברגע שיוסף נפטר, אומר המדרש (שמות רבה א, ח), עם ישראל "פסקו למול". ברית המילה היא הסימן הפיזי האחרון להבדלה בין יהודי למצרי; כשביקשו למחוק את הסימן הזה כדי להיות "ככל הגויים", פקעה זכותם לשבת שם בשלווה.
המשימה התת-מודעת של העולם
ניתן לומר שבעומק המציאות, האומות מרחיקות אותנו לא מתוך שנאה גרידא, אלא מתוך הרגשה תת -מודעת שהעולם זקוק לישראל ייחודי ונבדל. כאשר היהודי מנסה להיות "מצרי", הוא מוותר על השליחות שלו להרים את העולם. הלחץ המצרי, הנגישות והעבודה הקשה, היו למעשה ה"מכבש" שהחזיר את ישראל לעצמם.
בליל הסדר, כשימרחו את הדם על המשקופים, הם בעצם יגדירו מחדש את הגבול: זהו בית יהודי. רק כשהם יצרו את ההבדלה הזו, ויחזרו למול את בניהם, תתחיל הגאולה. הגויים הם ה"ראי" של הקשר שלנו עם עצמנו - ככל שננסה להתקרב אליהם במחיר זהותנו, הם ירחיקו אותנו; וככל שנכיר בשליחותנו המיוחדת, נזכה להערכה ולגאולה.
יש כאן אולי גם פנייה לכל אחד גם במישור האישי שלו. פעמים שאדם מתרגל למצב ה'רע והמוכר' ומעדיפו על פני יציאה למסע אל מקום שיותר 'נכון' לו בחיים האישיים. עם הזמן, הרע והמוכר הופך להיות אפילו איזור נוחות, לפעמים גם הופך לרגע של מתיקות. יש איזו נקודת עצירה שאדם צריך ליצור לעצמו, להבין ולחשוב מה הייעוד שלו, לאן הוא אמור להגיע, ולשאת בהשלכות של ההגעה לשם.