לעורר את האהבה עד שתחפץ

פרשת "שמות" מעבירה אותנו בצורה מהירה לתמונת מצבו של עם ישראל בארץ מצרים. רק בפרשה הקודמת בררנו את המאפיין של כל בן ובן במשפחת יעקב וכבר עתה אנו נדרשים לראות את המושג בני ישראל כקבוצה בעלת כותרת של "עם" מבלי יכולת, כמעט, של הפרדה בין שבט לשבט.

מצב הצבירה החדש יוצר שני מהלכים חדשים. הראשון בא מצד פרעה שלא יכול היה לסבול את התופעה של קבוצת מיעוט הצומחת ומנסה למרוד בו ועל כן טבעי מבחינתו לגזור עליהם עבודת פרך "למען ענותו בסבלותם". המהלך השני מתגלגל בצורה על-טבעית, כפי שמרחיב על כך המהר"ל, בגבורות ה' ומצמיח מתוך ארמון פרעה דמות חדשה של מנהיג שלא נבחר ע"י העם (ברוב או במיעוט) אלא ע"י קודשא בריך הוא. תכונותיו הנעלות לוקחות אותו לרעות את צאנו של הקב"ה, לעצב את דמותו כעם בתקופת השעבוד ולעתיד – בתקופת היציאה לחירות.

אלא, שהטלת המשימה על משה אינה פשוטה, כפי שנראה להלן.

עיון בפרק ד' מכניס אותנו לעובי השיחה המתנהלת בין משה לקב"ה.

הכתוב מתאר ניסיונות של הקב"ה לשכנע את משה לשליחות אך הלה מצידו: "שלח נא ביד תשלח". תגובת ה': "ויחר אף ה' במשה". נשאלת השאלה, מה השתנה כאן לעומת הפסוקים הקודמים, שדווקא כאן הקב"ה כעס על משה. והרי משה מעלה דברי סרבנות שונים כבר לפני כן?! נחזור להשתלשלות המפגש בין הקב"ה למשה מתחילת פרק ג'. בשלב הראשון מתאר הכתוב את המחזה הפלאי של הסנה הבוער והציפייה ממשה: "לכה ואשלחך אל פרעה". משה המשיב בדרכו הענוותנית זוכה לתמיכה וגב חזק: "כי אהיה עמך". אך זה אינו מספיק כלפי ישראל השרויים בקושי העבודה ובלחץ השעבוד. כיצד יסביר להם משה שאלקים נגלה אליו? לכן זוכה משה לשיעור נוסף ביחסי ציבור: דבר אתם בלשון המובנת להם. ספר להם על "אלוקי אבותיכם" ועל ההבטחה העוברת מדור לדור להיגאל ממצרים ולהגיע לארץ המובטחת. גם הדברים הללו אינם משכנעים את משה וזה ממשיך לטעון בלהט: "והן לא יאמינו לי". על כך סופג משה ביקורת מחז"ל: "דיבר משה שלא כהוגן" והוציא שם רע על בני ישראל. ובכל זאת ענה לו הקב"ה בשיטתו ונתן לו את האותות – הנחש, היד המצורעת והפיכת המים לדם.

משה מנסה להתחמק גם אחרי אלה ומעביר את בעיית השליחות למישור האישי: "כבד פה וכבד לשון אנכי". תשובת ה': "והוריתיך אשר תדבר". עפ"י דברי המדרש, הבטיח לו הקב"ה לברוא אותו מחדש כך שהפעם הפגם בדיבור ייעלם ואזי תיסלל לכאורה הדרך לקבלת השליחות.

אחרי כל אלה מעז משה עוד לטעון כלפי הקב"ה: "שלח נא ביד תשלח"!. כאן כבר מגיב ה' בחרון אף ובתגובה שיש לה השלכה לדורות. סירובו של משה גם הפעם גורם לכך שניטלה הכהונה מאתו וניתנה לאהרן אחיו. לכן מציין הכתוב "אהרן אחיך הלוי" – "וכי מאחר שהוא אחיך איננו יודעים שהוא לוי? אלא אמר לו הקב"ה: ראוי היית להיות כהן והוא לוי אלא לפי שאתה מסרב על דברי, תהיה אתה לוי והוא כהן".

דברי רבותינו אלה זקוקים לבחינה עמוקה יותר. עניין העברת הכהונה ממשה לאהרן הייתה כבר בתחילת השליחות כאר נאמר למשה: "אל תקרב הלום" – לא יהיו בניך מקריבין, שכבר מתוקנת הכהונה לאהרן".

בזה צריכים אנו לדבריו המפליאים של ראש הישיבה זצ"ל בדברי חז"ל: "בורא אני אותך ברייה חדשה". לדבריו, אנו עומדים כאן בפני נס רוחני העומד להתרחש. נס רוחני דומה בהתרחשותו לנס גשמי. הנס פועל נגד חוקים שנחקקו בטבע הבריאה הגשמית כמו נס קריעת ים-סוף. כדי שיתרחש הנס צריך האדם לפעול ולהניע התעוררות מעצמו כדי שיזכה בהשפעה העל-טבעית. הוא הדין לגבי נס רוחני המנוגד למערכות ההנהגה האלוקית. נדרש מהעם לפעול ולעורר את כוחותיו כדי להניע את המהלך הניסי.

על כן, כל זמן שמשה טרם קיבל על עצמו את השליחות ועדיין לא עורר מעצמו את הנכונות, אין המערכת הניסית מצטיירת כמהלך אפשרי והמהלך הרוחני היחיד הנמצא בתחום האפשרות הוא כהונת אהרן.

כאן מושיט הקב"ה למשה את העזרה – "והוריתיך" – אני בורא אותך מחדש בתנאי שאתה תתעלה על עצמך ותסלול את הדרך למהלך הניסי.

אלא, משה עדיין לא מעורר מצידו את אהבתו והתקשרותו לתפקיד הבלעדי ואזי לא נותר בידי הקב"ה מוצא אלא לגעור במשה ולצרף אליו את אהרן אשר יהיה לו ל"פה".

במוצא הדברים עלינו לקחת עמנו לצמתים רבים בחיים את ההוראה "והוריתיך". אם חפצי חיים אנו, הרוצים לזכות ולראות בהנהגה האלוקית המזומנת לנו, שומה עלינו לעורר את רוחנו ולסלק מעצמנו עיכובים רוחניים, כדי לפנות בנו מקום להשראה אלוקית ולעורר בנו את האהבה עד שתחפץ.