בפרשתנו אנו רואים שה' שולח את משה לדבר עם פרעה לשחרר את ישראל ממצרים לכמה ימים, ולא רק ששליחותו של משה לא גורמת לפרעה לשחרר, אלא שהוא מכביד את העבודה על עם ישראל בתגובה.
משה פונה את ה' (פרק ה', פס' כ"ב-כ"ג) ואומר:
"וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל-ה' וַיֹּאמַר ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: ומֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ אֶת-עַמֶּךָ". את תשובתו של ה' למשה אנו רואים בהמשך (פרק ו' פס' א-ג'): " וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ: וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֶל-משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב
בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".
על פניו נראה למי שקורא את הפרק שמשה מתלונן לה' למה דבריו לפרעה בשליחות ה' לא רק שלא עזרו, אלא אף הזיקו, וה' עונה לו שאכן הוא יתחיל עכשיו להכות את פרעה עד שישחרר את בני ישראל. כלומר, משתמע לכאורה שהביקורת של משה גרמה לה' להאיץ את יציאת מצרים. אולם, לא כך מפרש רש"י. נעתיק חלק מלשונו של רש"י בתחילת פרק ו':
פסוק א') עתה תראה וגו' -
הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ואחר כך אמרתי לו (שם כב ב) העלהו לעולה, ולא הרהר אחרי, לפיכך עתה תראה. העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות כשאביאם לארץ:
פסוק ב') וידבר אלוקים אל משה - דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר (לעיל ה כב) למה הרעותה לעם הזה:
ויאמר אליו אני ה'- נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה' נאמן ליפרע. :
פסוק ג') וארא אל האבות בא-ל ש-די -
הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני אל שדי:
ושמי ה' לא נודעתי להם - לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במידת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי:
אנו רואים אם כן שלהבנת רש"י ה' כועס על משה על השאלה שלו, שכביכול הרהר אחרי ה' ולא בטח בו שמה שהוא הבטיח הוא יקיים, גם אם לא מיד. ה' רומז למשה שבגלל שהוא פקפק בו הוא לא יזכה להכניס את ישראל לארץ, אלא יראה רק את הישועות של יציאת מצרים, וכן השווה אותו לאבות שה' רק הבטיח להם ועדיין לא קיים בימיהם, והם לא פקפקו בו.
מנהיג נוסף שאיבד את המשכיות מנהיגותו בגלל פקפוק דומה, היה שאול המלך. כאשר שמואל ממליך את שאול, הוא אומר לו ללכת לגלגל, ולחכות לו שם שבעת ימים עד שהוא יגיע. והנה ה' שם את שאול בניסיון אם ישמור את דברי שמואל, שנאמרו בנבואה כמובן. נפתחת מערכה גורלית בין הפלשתים לעם ישראל, והפלישתים באים לתקוף את הישראלים בחיל כבד. הפלישתים באים מכיוון החוף מזרחה, וחלק גדול מהיהודים בורחים לעבר הירדן המזרחי או מתחבאים במערות, מאימת הפלישתים. הלוחמים מחכים לפקודת התקפה מהמלך הטרי שאול, אבל שאול מפחד לתקוף בלי שהעלה קרבן לרצות את ה' בכדי לבקש נס, ושמואל מתמהמה. מה עשה שאול? נראה מה מסופר בשמואל א' (פרק י"ג, פס' ה'- י"ד):
"וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם-יִשְׂרָאֵל שְׁלשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-הַיָּם לָרֹב וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ קִדְמַת בֵּית-אָוֶן: וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר-לוֹ כִּי נִגַּשׂ הָעָם וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת: וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכָל-הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו: וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא-בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעֹלָה: וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרְכוֹ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי-רָאִיתִי- כִּי-נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא-בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ: וָאֹמַר עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת-מִצְוַת ה' אֱלֹקיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת-מַמְלַכְתְּךָ אֶל-יִשְׂרָאֵל עַד-עוֹלָם: וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא-תָקוּם בִּקֵּשׁ- ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל-עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר-צִוְּךָ ה':
על פניו היינו חושבים ששאול נהג כהוגן. הוא רואה שחייבים לתת פקודה להשיב אש, ואין לו זמן לחכות לשמואל שמאחר. אולם, אנו רואים כי בגלל החלטה זו נגזר על שאול כבר עכשיו שלא תימשך מלכותו, אלא תעבור לשושלת אחרת. גם משה לכאורה נהג כהוגן, הרי כמנהיגו של העם הוא צריך לסנגר עליהם בפני ה'. וכאמור, גם משה נענש בזה שמלכותו נקטעה באמצע, והוא לא זכה להכניס את עם ישראל לארץ.
אגב, יש עוד קו דמיון בין שני המנהיגים. אצל שניהם ניתנה להם הזדמנות שנייה וגם בה הם הראו פגם זעיר באמונה המוחלטת בהבטחת/ציווי ה'. משה, ארבעים שנה מאוחר יותר, מכה את הסלע במי מריבה, כשישראל מבקשים מים, במקום לדבר אל הסלע כציווי ה', ולכן אז נגזר עליו סופית לא להיכנס לארץ. גם שאול חוטא שנית, כאשר שמואל מצווה אותו להשמיד את עמלק כולל הצאן שלהם, ושאול חומל על הצאן בכדי להעלותו עולה. גם כאן שמואל גוער בשאול שלא ציית לגמרי לציווי ה', והתחכם, והיה יותר מדי "ראש גדול".
בימינו אין נבואה, ולכן אנו מצפים, ובצדק מוחלט, מהמנהיגים שלנו להפעיל שיקול דעת בריא בבואם לקבל החלטות. אולם כשהיתה נבואה בישראל המצב היה שונה. הציפייה מהמלך לא היתה להפעיל שיקול דעת נגד נבואה, אלא לציית לה. הנסיון הגדול, שרק מי שעבר אותו היה ראוי למלוכה מתמשכת- הוא להפנים שה' יודע יותר טוב מאיתנו. ואם ה' אמר בנבואה שצריך לעשות משהו מסוים דווקא בצורה הזו, אז זה אומר שרק כך זה צריך להיעשות. המלך המוצלח הוא זה שמבטל רצונו מפני רצון ה', ולא מתחכם.
אמנם אין לנו נבואה בימנו, ולכן מדיניות ציבורית צריכה להיגזר כתוצאה משכל בריא ולא מנבואות, אבל יש מכאן מוסר לענייני עבודת ה' הפרטיים של כל אחד ואחד. לפעמים אדם בודה מליבו שפעולה פלונית היא מצווה, כשבעצם היא עבירה. איך ניתן לדעת? פותחים גמרא ושולחן ערוך ורואים מה מוגדר מצווה ומה עבירה. לא סומכים על האינטואיציה והרגש שלנו, אלא מצייתים למה שה' עצמו ציווה ולפיתוח הציווי על ידי חכמי ישראל שהגיעו להוראה, שרק אותם ה' הסמיך לפלפל ולדון בתורה שבעל פה ובפסיקת ההלכה.