שלושה אותות נותן ריבונו של עולם למשה, החרד מהשליחות המוטלת עליו. אות המטה ההופך לנחש, אות היד המצורעת ונרפאת ואות המים ההופכים לדם. בואו ונתבונן באות השני:
וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד: הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.
וַיֹּאמֶר: הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ, וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ, וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ.[1]
מה פשר האות? מה המייחד אותו בקבוצת שלושת האותות?
רש"י מורה, כי האות הזה הוא עונש על לשון הרע - זיקה בין הצרעת ובין לשון הרע נלמדת ממרים שדיברה רע על משה ולקתה בצרעת. משה דיבר רעות על העם באומרו 'והם לא יאמינו...', ועל כן לקה.
המלבי"ם והרש"ר הירש הורו כי הכנסת היד לחיק מורה על בטלנות וחוסר מעש. הצרעת מורה על ערך הפעולה האקטיבית - אליה נקרא משה ושלילת ההימנעות.
הרשו לי להוסיף נקודת מבט נוספת. שלושת האותות פוצעים את דרכו של עולם, הם מהווים ניסים ופלאות. בכך הם מעצימים את כוחו של משה, ומעוררים את אמון העם בו. אבל יש להם משמעות נוספת, הפוכה. אות הנחש, מעורר במשה חרדה:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה': מזה מַה זֶּה בְיָדֶךָ:
וַיֹּאמֶר: מַטֶּה.
וַיֹּאמֶר: הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה,
וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ
וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ,
וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ
וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ.[2]
לא רק הפיכת המקל לנחש מעוררת חרדה, גם האחיזה בזנבו - ולא בראשו - ללא שליטה ביכולתו להכיש - רוויה פחד ואימה.
האות השני, אות הצרעת, אף הוא מעמיד את משה במצב קיומי קשה. אם נשים בסוגריים את ההתרה עם הריפוי, הרי רגע הנוכחות בצרעת הוא רגע של יראה מטרפת.
האות השלישי הוא פגיעה בנהר, ביאור, בסמל הכוח של המצרים.
המיתולוגיה היוונית ובעקבותיה הפסיכולוגיה המודרנית, העמידו מושג של 'המטפל הפצוע'. במיתולוגיה - כיירון הוא מייסד הרפואה, הנבואה והצייד. הוא קנטאור - חצי אדם וחצי סוס, שאמו נטשה אותו מפאת מוזרותו. מאוחר יותר, הרקולס פגע בו ופצע אותו. שני הפצעים - פצע הנטישה והפציעה הפיזית, מצטרפים להיותו המרפא האולטימטיבי בעולם המיתולוגי. על בסיס זה בנה יונג את המושג - המטפל הפצוע. הטענה הגלומה במושג - רק מי שפצוע בעצמו, יכול לרפא פצעים של אחרים. זאת מחשבה מעניינת ומאתגרת, אבל כיירון הוא גם אבי הצייד.
משה, הוא האיש האמור לשאת על כתפיו את משא המנהיגות. הוא אמור להוציא את ישראל ממצריים, להוביל אותם אל ארצם. השלב הראשון בהוצאה ממצריים, הוא הפגיעה במצריים - עשר המכות. האותות המהווים חלק מתהליך הכשרתו של משה, מעמידים את הילד המפונק שגדל בארמון, במצב פגיע ופצוע. רק מי שחש את חרדת הנחש הנוראה, שהגיע לתחתית הפגיעות הגופנית - הצרעת, רק הפצוע יכול להיות... פוגע. במאבק יש מצבים בהם צריך להפעיל כוח. הכוח משחית, אבל אין ברירה. מי הוא זה היכול להפעיל כוח באופן מידתי, לא ללקות בשיכרון הכוח, לא לעבור על המידה? רק מי שבעצמו היה פגוע מכוח גדול מכוחו, רק מי שיודע מנפשו את נוראות החרדה - יכול להפעיל כוח במידה ולא להישחת ברעת הכוח. אבות ישורון כתב שיר מיוחד על משה:
משה בעיניו
משה היה עני כחדר
מדרגות. לבסוף נתנ[ו] לו:
'פסול לך אבנים' [נדרים].
'מהפסולת נתעשר משה' [רש"י].
אבק הריסות
הלוחות השבורים
עיי החרבות
יהא שלך.
אלוהיך נתן לך למ[ו]ת
בהרגשת אשמה
כת[ו]ב למרומים
ה[וא] הוא עזב אותך.
תגיד לו
דפוק לשמים עבדכם
הוה שלח אוו
למ[ו]ת באשמה.[3]
משה של אבות ישורון הוא עני, הוא איש חדר המדרגות העולה בהן ולא מגיע הביתה. הוא איש הפסולת, השברים, עיי החרבות - ו...האשמה. אנחנו הוספנו את משה החרד, את משה הנגוע, הפצוע, אפשר להוסיף עוד את כבד הפה והלשון. דווקא הוא מוכשר להוביל את היציאה ההרואית, את הכאת המצרים, את הפעלת הכוח שבידיו - יש סיכוי שלא תשחית אותו ואת עמו.[4]
[1] שמות ד' ו' - ז'.
[2] שם ב' - ד'.
[3] 'מלבד אתה' - עמ' 237.
[4] יודעי דבר מורים, השיר של אבות ישורון נכתב עם מותו של משה דיין. דיין - על פי אבות ישורון - מת עם תחושת אשמה על מלחמת יום הכיפורים. אם נקבל את דבריהם, הרי יש כאן ביקורת על החברה הישראלית שלמדה להפעיל כוח, אך לא בדרכו של משה רבנו, המכה הפצוע הצנוע והמכיר את גבולות הכוח.