פרשת שלח-לך: חשיבות התזמון וההקשר

בפרשתנו אנו קוראים על חטא המרגלים. משה, בציווי ה', שולח מרגלים לתור את הארץ. המרגלים חוזרים ומדווחים בהתאם למה שצוו. העם פורץ בבכי מתוך מחשבה שלא יצליחו לכבוש את הארץ, ואז ה' גוזר עליהם עונש גדול- כל אנשי הדור ההוא יישארו במדבר 40 שנה, ורק כשיתחלף הדור בניהם ייכנסו לארץ ישראל ויכבשו אותה.

נתחיל בלהבין במה בעצם חטאו המרגלים. כשמשה שלח אותם הוא ציווה עליהם (במדבר, י"ג, י"ז-כ'):
"וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת-הָהָר: וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא וְאֶת-הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם-רָב: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הוּא ישֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה הֲיֶשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים".

הלכו המרגלים לדרכם וכשחזרו אמרו לעם (שם, פס' כ"ז- ל"ג): "וַיְסַפְּרוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן: וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ :וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

אם נשים לב, המרגלים לכאורה בסך הכל מילאו את מה שנתבקשו לעשות. הם נצטוו לבחון את מצב הארץ ומה פריה ואף להביא מפרי הארץ, ואת זה הם עשו ביושרה מלאה- הם ציינו שהיא זבת חלב ודבש ואף הביאו מפריה. הם נצטוו גם לציין האם העם היושב בה הוא חזק או רפה וכו' ומה טיב הערים שהוא יושב בהן, והם ציינו ביושרה מלאה שיש שם ענקים והערים בצורות וגדולות מאוד וכו'. אם כן במה חטאו המרגלים? הרי שלחו אותם להביא את המידע האמיתי, בין אם הוא נוח לתכניות של משה ובין אם לא. 

כותב הרמב"ן (על פסוק כ"ז): "אבל רשעם במלת "אפס" שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי אפשר בשום עניין, כלשון האפס לנצח חסדו (תהילים עז ט), ואין עוד אפס אלוהים (ישעיה מה יד). והנה אמרו לו, הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבא אליהם כי עז העם והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם". כלומר, החטא של המרגלים היה בזה שמעבר למסירת המידע האוביקטיבי שנדרשו להעביר, הם הוסיפו פרשנות משלהם. הם היו אמורים לומר שהארץ זבת חלב ודבש ומצד שני העם חזק מאוד ובני ענקים. הם לא היו צריכים להוסיף את מסקנתם שאין שום סיכוי שנצליח לכבוש את הארץ. אנו רואים גם בהמשך הפסוקים, שלאחר שכלב מנסה לתקן את דבריהם, הם שבים ומדגישים "לא נוכל לעלות אל העם".

כאן נשאלת השאלה, וכי לא מצופה ממרגל שהיה שם וראה בעיניו את הנתונים לחוות גם דעה האם בעיניו יש היתכנות לכבוש את הארץ? הרי לכאורה הכל נעשה בתום לב. התשובה היא שמדובר בדור ששנה לפני כן ראה את ניסי ה'. הוא ראה איך ה' מכה את המצרים, האמפריה הכי חזקה של אז, ומשחרר אותם על אפו וחמתו של מנהיג המעצמה העולמית של אז. הם ראו את ניסי קריעת ים סוף. הם ראו את ענני הכבוד והמן. הם שתו מבארה של מרים. היה עליהם להבין שאם ה' אומר שהם יעלו לארץ וינצחו, אז ה' יקיים. היה עליהם להבין שלא יפלא מה' כל דבר. לבטל את מחשבתם וראייתם המצומצמת ולסמוך על ה' שהוציא אותם ממצריים באותות ומופתים וניסים על טבעיים.

יהושע וכלב (פרק י"ד פס' ט') אומרים לעם, בנסיון לתקן את החטא "אך בה' אל תמרודו", ומסביר הרמב"ן שם "כי יראתכם לחוזק העם היושב בה הוא מרד בשם הנכבד, כי לא בכוחכם יצאתם ממצרים כי יד ה' עשתה עמכם להפליא, והוא הבטיח אתכם שיורישם מפניכם, אם כן האמינו ותצליחו". אומרים להם כלב ויהושע- ה' הבטיח לנו את הארץ, אז אם ה' הבטיח ה' יקיים, גם אם שכלנו הקטן לא מבין איך.

בכל אופן, העם לא שומע ליהושע וכלב ואז נגזר עליהם שבאמת לא יעלו לארץ באותו הדור אלא ישארו במדבר 40 שנה עד שיתחלף הדור. העם שומע ממשה את דבר הגזירה ומנסה לחזור בו מהחטא ולעלות לארץ (שם, פס' ל"ט-מ"ה): "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד:  וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ :וַיֹּאמֶר משֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח: אַל-תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי-עַל-כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא-יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם: וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית-ה' וּמשֶׁה לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה:וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד-הַחָרְמָה".

עכשיו העם רוצה לעלות לארץ, ואומרים שהנה הם מוכנים לחזור בהם מהחטא ולעלות לארץ מידית. אולם, ה' כבר אמר שהדור הזה לא יעלה וכשהם מנסים לעלות הם ניגפים במלחמה לפני יושבי הארץ שהורגים בהם. מה השתנה? לכאורה אם החטא הראשוני היה חוסר נאמנות לישיבת הארץ, הרי שהם מוכנים לתקנו כרגע!  ההבדל הוא בתזמון. קודם ה' ציווה שיעלו, ואם הם היו עולים היו מצליחים. עכשיו, בגלל חטא המרגלים, ה' ציווה שימתינו דור, ואם הם יעלו הם ייכשלו, כפי שאכן קרה.

המסר העיקרי מכל הסיפור הוא שאין "ערכי על" שנכונים בכל מצב. הערך היחיד שנכון תמיד הוא לציית לציווי ה'. בתיזמון מסוים זו מצווה, בתזמון אחר זו עבירה. אדם נותן צדקה לעני ביום חול, קיים מצווה. עשה זאת בשבת (כשאין פיקוח נפש כמובן)- חילל שבת. במועד אדם אכל בשר ושתה יין ושמח על ידי זה- קיים מצווה. עשה זאת בתשעה באב- עשה עבירה. אדם סייע למישהו בדבר הרשות- קיים מצוות חסד, סייע למישהו לעבור עבירה- עבר על לפני עיוור לא תיתן מכשול. אז זה טוב לעזור או לא? בדרך כלל טוב מאוד, אבל תלוי בהקשר כמובן. אדם נמצא עם אשתו בקדושה וטהרה בהתאם לכללי ההלכה- מקיים מצווה (מצוות עונה ומצוות פריה ורביה), נמצא עם מישהי אחרת או שלא בהתאם לכללי ההלכה עושה עבירה (עריות/נידה וכו').

לפעמים יש שתי מצוות שסותרות, כאן ההלכה מגלה לנו מה רצון ה'. בדרך כלל אסור לשחוט בשבת, אבל שחיטת קרבנות התמיד והמוסף של שבת בבית המקדש היתה מותרת ואף חובה. בדרך כלל אסור לחלל שבת, אבל לצורך פיקוח נפש חובה לחלל שבת. הוא הדין ברית מילה בשבת (הליך המילה עצמו, לא ביאת האורחים וכד').

הרעיון הוא שאדם לא ינסה בשכלו הקטן לדלות כללי- על מה ה' רוצה. אין כללי על התקפים לכל מצב. כלל העל היחיד הוא להידרש להלכה ולבדוק בה מה רצון ה' בכל מצב.