מצוות מינוי מלך, האמורה בפרשתנו, זכתה לעדנה מחודשת עם שיבת ציון בדורנו. חכמי הלכה שונים מצאו הקבלה בין מצוות המלך לשלטון מדיני בימינו, וגזרו גזרה שווה בין הלכות מלכים לכללים המחייבים שלטון בן ימינו במדינה יהודית. רבים אף נסמכים על דבריו הנודעים של הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן (סימן קמד), ולפיהם "נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה... למה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צרכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם... קל וחומר שנשיאים המוסכמים באומה, בזמן שהיא בארצה ובשלטונה, באיזו מדרגה שהיא, שהועמדו בשביל הנהגת האומה... פשיטא דלא גריעי [=שאינם גרועים] מראשי גליות שבבבל... ודאי עומד הוא במקום מלך, לעניין משפטי המלוכה, הנוגעים להנהגת הכלל".
אכן, גם מבלי להתייחס למעמדם ההלכתי של מלכים שאינם מבית דויד, הקבלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, ובוודאי לא הפער שבין משפט המלוכה המקראי - שמקפיד על היות המלוכה אמצעי לניהול מלחמות השם ודוגל בהדרת נשים ונוכרים מן המלוכה (הרמב"ם הרחיב והחיל מגבלה זו על כל תפקיד שבצדו שררה), ובהורשת תפקיד המלוכה מאב לבן - לבין המשטר הדמוקרטי, החילוני והליברלי, הנוהג כיום הזה במדינת ישראל.
מכל מקום, בפרשתנו נתפסת המלכות כשלטון אידיאלי. הגדיל לעשות הרמב"ם בהלכות מלכים, שמרחיב את היריעה ומתאר את הודו והדרו של המלך, כמו גם את חובת הכבוד שנוהגין בו: "המלך מסתפר בכל יום, ומתקן עצמו ומתנאה במלבושין נאים ומפוארים, שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך, ויושב על כסא מלכותו בפלטרין שלו, ומשים כתר בראשו, וכל העם באין אליו בעת שירצה, ועומדין לפניו ומשתחווים ארצה, אפילו נביא עומד לפני המלך משתחוה ארצה".
ברם, שאלת רציותו של מוסד המלוכה בישראל אינה פשוטה כלל ועיקר. כפי שעולה כבר מ"פרשת המלך" שבספר שמואל, מתייחסים בחשדנות יתר לרצונם של ישראל להמליך עליהם מלך, ובנסיבות מסוימות רצון זה עולה עד כדי חטא של ממש.
חכמי ישראל התחבטו הרבה בסתירה לכאורה שבין שתי הפרשיות והציעו לה הסברים שונים. כך, למשל, כותב הרמב"ם בהלכות מלכים (א, ב): "מאחר שהקמת [=מינוי] מלך מצווה, למה לא רצה הקדוש-ברוך-הוא כששאלו מלך משמואל? לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצווה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר לא אותך מאסו כי אם אותי מאסו וגו. הווי אומר: לדעת הרמב"ם, לא המה-המטרה והתכלית פסולים, אלא האיך - המניע הקלוקל שעמד מאחורי המלכת המלך בימי שמואל.
הפער שבין האידיאל המלוכני לבין המציאות הוא לעתים עמוק ביותר. יתר על כן: לעתים, מרוב התמקדות בהנהגה השלטונית, ובסממניה החיצוניים, עשוי אדם לשכוח את האמת ולחשוב שביטחונו תלוי במלך בשר ודם, ולא במלכו של עולם.
ביטוי חריף לכך ניתן במדרש דברים רבה שבפרשתנו: אשימה עלי מלך - אמר הקדוש-ברוך-הוא: בעולם הזה ביקשתם מלכים ועמדו המלכים והפילו אתכם. שאול הפילם בהר הגלבוע - "וינוסו אנשי ישראל מפני פלישתים" (שמואל א, לא, א). דוד גרם למגיפה שנאמר (שמואל ב, כד, טו): "ויתן ה דבר בישראל". אחאב עצר עליהן את הגשמים... צדקיהו החריב בית המקדש. כיוון שראו ישראל מה הגיע מתחת ידי מלכיהם, התחילו צווחין הכל: אין אנו מבקשים מלך, למלכנו הראשון אנו מבקשים, "כי ה שפטנו, ה מחוקקנו, ה מלכנו הוא יושיענו" (ישעיהו לג, כב). אמר להם הקב"ה: חייכם, כך אני עושה. מניין? שנאמר (זכריה יד, ט): "והיה ה למלך על כל הארץ".
יתר על כן: השלטון והשררה עשויים להביא מלך - וכל שלטון - לידי גאווה וגבהות לבב. ולא לחינם מודגשים דווקא הענווה ורגישות הלב - ולא שררה, כושר הנהגה או כושר שכלי אנליטי - כסגולות חיוניות למלך ישראל. כך, בפרשתנו: "לבלתי רום לבבו מאחיו", וכך בתפילת שלמה המלך, שעל אף היותו "חכם מכל אדם", לא גבה לבו והתפלל (מל"א ג, ט) בעיקר את תפילת הלב: "ונתת לעבדך לב שומע".
לנוכח אטימות לבם של כמה ממנהיגנו בעת הזו, ראוי להם ולנו שנשנן היטב דברים אלה, ונוסיף אליהם את דברי הרמב"ם: "כדרך שחלק לו - למלך - הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי. ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו. ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים. וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר שמעוני אחי ועמי, ואומר אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו. לעולם יתנהג בענווה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבנו והוא אומר ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם, ויסבול טורחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק, רועה קראו הכתוב, לרעות ביעקב עמו, ודרכו של רועה מפורש בקבלה כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו".
יהירות, נינוחות זחוחה מלאת שביעות רצון עצמית, ביטחון מופרז, גסות רוח, אטימות, גאווה וגבהות לבב הם מתכון בטוח לכישלונו של כל שלטון. ענווה, רדיפת האמת והצדק, מענה רך, בקרה מתמדת והודאה על האמת, הם הם הערובה להצלחה.