סופה של הפרשה עוסק במצות "עגלה ערופה". התורה מצווה אותנו (פרק כא) "(א) כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ: (ב) וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל: (ג) וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל: (ד) וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל: ...(ו) וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל: (ז) וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: (ח) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם:" מה טעמה של מצוה זו? מדוע עורפים עגלה וליד נחל איתן? מסביר רש"י במקום " אל נחל איתן - קשה שלא נעבד" ז"א מקום עריפת העגלה הוא מקום ראוי מאד לזריעה כי יש שם הרבה מים ולכן נטישתו בעקבות עריפת העגלה עושה רושם רב. וממשיך רש"י "וערפו - ...אמר הקב"ה תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות ותערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות:" גם העגלה הנערפת אשר עדיין לא המליטה ולא נתנה חלב מעורר את תחושות האנשים על ההפסד וההחמצה בהריגתה. מכאן ניתן להבין את טעמה של המצווה, הרוג אשר לא נודע מי הכהו, מבטא זלזול בקדושת ערך חיי האדם. דבר זה עלול לחלחל בחברה ולהביא לזילות קדושת חיי האדם. לכן התורה מצווה אותנו לעסוק עסק רב עם הדיינים ולמדוד מה היא העיר הקרובה לחלל, כל זה יביא בעקבותיו ציבור גדול לעקוב אחר הנעשה ומתוך תחושת ההחמצה על העגלה והשדה יבואו לידי תחושה חזקה יותר של ההחמצה האיומה באובדן חיי אדם ומתוך כך יבואו לידי הכרה בקדושת ערך חיי האדם.
אך מה תפקיד זקני העיר ומדוע הם רוחצים ידיהם על העגלה ואומרים " יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". אומרים חז"ל בתלמוד בבלי מסכת סוטה דף מו'/ב' " וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה" אין אנו חושדים בזקני העיר שח"ו רצחו את ההרוג, אלא התביעה מהם זו אחריות מיניסטריאלית על הנעשה בעירם ובאזורה. מעבר לכך מדגישה הגמרא שאם היו מלווים את הנהרג ודואגים לו אף אחד לא היה יכול לרוצחו נפש. אך התלמוד ירושלמי במסכת סוטה פרק ט /ה"ו מביא את הרעיון בשינוי קל "רבנין דהכא (רבני ארץ ישראל בניגוד לחכמי בבל) פתרין קרייא בהורג (מעמידים את הפסוקים בהורג ולא בהרוג כמו בתלמוד הבבלי) שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו" על פי הירושלמי, החכמים למעשה רואים אחריות על הרוצח, ברור שאם יש רוצח בעירם אז זו כישלונה של המערכת החינוכית שהם אחראים עליה. אך מצד שני עדיין כבית דין היו יכולים למנוע את התדרדרותו של הרוצח ע"י שפיטתו בגין מעשים אחרים. ולכן אמירתם - "ידינו לא שפכו את הדם" משמעותו שלא דנו את הרוצח באיזשהו דין מקל בעבר שהיה עלול לתת לו תמריץ לרצוח.שני התלמודים חותרים לנקודה זהה, וזו מטרת מצוות עגלה ערופה הגברת האחריות המיניסטריאלית של מנהיגי הציבור, והגברת המודעות לקדושת חיי האדם.
הרב ארי לנדא,רב קהילת "נווה אברהם" פ"ת ובמדרשת אורות עציון
המאמר פורסם בעלון השבת "שבתון"