המעשר הוא מנגנון חשוב, על האדם מוטל לתת ממה שיש לו למען מטרות ראויות. עולם המס העכשווי מבוסס על עיקרון דומה. כמובן, שכל חברה וקהילה צריכה לחשוב ולהגדיר, מהן מטרות ראויות בעולמה. הנה כך, בפרשתנו:
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה.
וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ, לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים.
[דברים י"ד, כ"ב - כ"ג]
על האדם לקחת את המעשר, לעלות עמו לירושלים, כשהתכלית היא - לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים. דא עקא, יש לנו פרשייה אחרת המספרת סיפור שונה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר.
וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם, כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב.
כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן [במדבר י"ח כ"ה - כ"ח]
זה סיפור אחר. תכלית המעשר - החזקת הלוויים שאין להם נחלה. הם נותנים מעשר מן המעשר לכוהנים, לכוהנים יש עוד מתנות מהקורבנות, לכן הם זקוקים לפחות. זה עוד לא הסוף. יש סיפור שלישי:
וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם, מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה, וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה.
רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ, תִּתֶּן לּוֹ.
כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה', הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים.
[דברים י"ח ג' - ח']
כאן האדם נותן ראשית לכהן ישירות. התכלית - הוקרה לאלה שנבחרו לשרת בשם ה'.
בכדי לעשות סדר בשלוש הפרשות שאינן עולות בקנה אחד, קבעו החכמים כך:
א. האדם נותן 'ראשית' לכהן, היא הנקראת תרומה גדולה.
ב. לאחר מכן הוא הוא נותן מעשר ללוי, הוא הנקרא מעשר ראשון.
ג. הלוי נותן מעשר מהמעשר לכהן.
ד. לאחר מכן, מפריש האדם מעשר מהמותר, הוא הנקרא מעשר שני. [המעשר שבפרשתנו].
ה. בשנה השלישית והשישית, במקום מעשר שני מופרש מעשר עני.
המערכת נהייתה מסובכת, ואכן העם לא קיבל אותה. עמי הארץ הפרישו את התרומה הגדולה בלבד. זה הרקע למסכת דמאי, הנחת העבודה שלה: הקונה בחנות לא יודע האם הופרשו המעשרות מעבר לתרומה הגדולה.
אם כן, סיפור המעשרות הפך לסיפור של מערכת מורכבת. כך מספר רבי נחמן מברסלב, על ההתמודדות עם מערכות גדולות ומסורבלות [תודה לחברי שמעון דוייטש שהפנה אותי אל הסיפור]:
פעם אחת דיבר רבנו ז"ל עם רבי יעקב יוסף מעניין עבודת ה' כדרכו תמיד, וסיפר לו משל למלך ששלח את בנו למרחקים ללמוד חוכמות. אחר כך בא הבן לבית המלך מלומד מכל החכמות כראוי, פעם אחת ציווה המלך על הבן ליקח איזה אבן גדולה מאוד, כמו אבן הריחיים, וליטול ולישא אותו על עליות ביתו. ומסתמא לא יכול היה הבן הנ"ל לישא ולרום את האבן כי היה האבן גדול וכבד מאוד. ונצטער הבן מאוד על שאי אפשר לו למלאת רצון אביו המלך, עד שגילה לו המלך דעתו אחר כך ואמר לו: 'היעלה על דעתך שאני אצווה עליך דבר כבד כזה, לקחת את האבן כמו שהוא ולישא ולרום אותו, התוכל לעשות דבר זה על פי חוכמתך הגדולה? אך אין כוונתי לזה כלל, רק כוונתי היה שתיקח פטיש חזק ותכה ותפוצץ את האבן לחתיכות דקות וקטנות, ובזה תוכל להעלות אותו על העלייה. [חיי מוהר"ן]
אפשר לפרש את הסיפור באחת משתי דרכים: האחת - שבירת האבן היא מטאפורה לשבירת הלב. שבירת הלב מאפשרת להגיע להישגים רוחניים הנראים למעלה ממידת האפשר. השניה - שבירת האבן היא מטאפורה לפירוק בעיה גדולה לבעיות רבות וקטנות. הפרשנות השנייה, מזכירה לי את כללי החשיבה של דקארט בספרו 'על המתודה'. מעבר לכלל הטלת הספק בכל דבר, הוא קובע שלושה כללים:
א. לחלק כל קושיה וקושיה שאחקור אותה לכל כמה חלקים שיהיה אפשר, ושיהא נצרך לפתרה באופן הטוב ביותר.
ב. לערוך את מחשבותי בסדר...
ג. לפקוד את הכל במפקד שלם...
אני מתייחס כך לפרשת התרומות והמעשרות. לאחר שראינו את הסבך, אני מפרק אותו בחזרה. מבודד את רכיב הפרשה שלנו, שם בסוגריים את האחרים. על פי פרשתנו, מפריש האדם מעשר. הוא לוקח אותו לירושלים, אוכל אותו שם. למה? כדי שילמד לירא את יושב מרומים.
מדוע מי שלוקח את פירותיו, עולה לירושלים ואוכל אותם שם, לומד לירא את יושב השמים?
המפרשים התמודדו עם השאלה הזאת, נתנו לה תשובות שונות:
הרשב"ם כותב, כי הרואה את מקום השכינה ואת הכוהנים הלוויים והישראלים הממוקדים בו ובעבודה - לומד לירא את השמים.
אבן עזרא נותן שתי תשובות: האחת - האדם מגיע לירושלים, שם נמצאים אנשים הממוקדים בעבודת אלוהים - הכוהנים, הם ילמדו אותו יראת שמים. השניה - עצם המאמץ של העלייה לירושלים, מטביע את חותם של יראת שמים על האדם.
החזקוני מורה, כי בבית המקדש יושבת גם הסנהדרין. לימוד המשפט שהם מחוקקים, הוא לימוד יראת השמים. ברצוני להוסיף עוד פירוש לאסופת הפירושים.
ההליכה לירושלים, העלייה לרגל, מובילה את האדם לעזוב את ביתו ואת כפרו, להיטלטל בדרך. בבית - הכל מוכר. אני פוגש בכל יום את אותם האנשים. שום דבר לא מטלטל את תודעתי. כשאני הולך, אני פוגש אנשים אחרים. הפגישה היא הגורמת לי ללמוד, לפתוח את תודעתי אל אופקים חדשים, להשתנות. חכמים הורו - 'הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים' [ברכות ל"ג ע"ב]. יראת שמים תלויה באדם, לימודה - בטלטול התודעה והרחבתה. הנה כך כותב יואל הופמן בספרו 'מצבי רוח':
כמו בבית מטבחיים אנחנו צריכים לפשוט את עורנו עד הפיסה האחרונה. אנחנו השוחט ואנחנו הבהמה. ואם הדם אינו ניגר אל תעלות הניקוז אין ספרות ואין שירה.
פעם ישבנו בבית קפה בתל אביב [אנחנו יודעים שתל אביב איננה רק בתי קפה, אבל כשאנחנו באים לשם אין לנו איפה לישון] וראינו מבעד לזכוכית אישה שדוחפת עגלה ובעגלה תינוק. איפה האישה הזאת עכשיו? ואיפה התינוק?
השירה מצויה בזפת שעל הגגות שבחודשי הקיץ הוא נמס ואתה יכול לראות בו את התבנית ההפוכה של סוליות הנעליים. [134]
שירה דומה ליראת שמים. אנחנו צריכים לפשוט את עורנו, את המבדיל ואת המגונן עלינו מפני החוץ. רק כך החוץ חודר פנימה, משנה אותנו, הופך לשירה או ליראה שהיא יצירת העצמי. הופמן איש הצפון נסע לתל אביב. הוא ויתר על ביתו, אין לו איפה לישון. כך קורה גם לחקלאי העוזב את ביתו ונוסע לירושלים. הוא אישה שדוחפת עגלה ובה תינוק. גם בביתו יש אישה שדוחפת עגלה עם תינוק. אבל בביתו הוא רואה אותה כל יום. לכן לא מתעוררת שאלה ותמיהה - איפה היא עכשיו? איפה התינוק ? במסע אתה רואה אנשים לרגע, לא יודע מה ההמשך, כך מתעוררת התמיהה, היא אם השינוי והיצירה. היצירה נמצאת שזפת הגג הנמסה, בהתפוגגות הבית הקבוע. אז נגלות תבניות סוליות הנעליים, עקבות לצעדי המסע.
המעשר - על פי פרשתנו - הוא אמצעי למטרה. המטרה היא טלטול התודעה, יציאה מהבית, מסע, של גילוי ושל השתנות. [נכתב עם שיבה ממסע].