פרשת ראה: הברכה שבנתינת שכם אחד לשני

הברכות והקללות ניתנות בהר גריזים ובהר עיבל שכן מהם אנו יכולים ללמוד על שורשיה של הברכה בעולם. הרב יאיר בן מנחם על משמעותה של שכם לברכות

חדשות כיפה הרב יאיר בן מנחם 18/08/17 07:04 כו באב התשעז

פרשת ראה: הברכה שבנתינת שכם אחד לשני
הרב יאיר בן מנחם, צילום: באדיבות המצלם

באורח קבע, מידי שנה בשנה, פרשת ראה מבשרת לנו את בואו של חודש אלול, ודורשי רשומות אף דרשו על כך וקראו באוזנינו כי 'ראה' הינם ראשי תיבות ראה אלול הגיע.

כך בזמן שאנו מתחילים את הכנותינו לקראת השנה החדשה מטים אנו אזן פעם נוספת לקריאתו של משה רבנו "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה", וכפי שמסביר זאת רבנו הספורנו "הביטה וראה שלא יהיה עניינך על אופן בינוני ... ושניהם לפניכם להשיג כפי מה שתבחרו". משה רבנו מאיץ בנו וממריץ אותנו לעמול, לא לשקוט על שמרינו, ולהמשיך להתעלות.

אולם התורה הקדושה אינה מסתפקת בכך שאנו נביט ונראה בעין שכלנו את שתי הדרכים המונחות לפנינו, אלא מצווה את עם ישראל לעשות מעשה, להגשים בפועל את הראיה הזו: "וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל. הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן...".

התורה מצווה את בני ישראל לערוך טקס שלם עם בואם לארץ, כדברי המשנה (סוטה לב, א): "ברכות וקללות כיצד? .... ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל ... ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל והכהנים והלויים והארון עומדים למטה באמצע... הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה ואלו ואלו עונין אמן. הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ואלו ואלו עונין אמן, עד שגומרין ברכות וקללות".

הגמרא (סוטה לו, א) מסבירה שבדרך נס הדברים נעשו בו ביום שכן המרחק מן הנקודה בה עברו ישראל את הירדן ועד להר גריזים והר עיבל היה "יתר מששים מיל", ואת כל המרחק הזה עברו ישראל ברגלם ביום אחד "ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם", ומאליה עולה השאלה מה צורך בכל הטקס הזה ? ומדוע יש לקיימו דווקא בשכם מרחק כה גדול מן הגלגל בו עברו ישראל את הירדן ונכנסו לארץ?

יתכן ואת התשובה ניתן למצוא בשורשיה של שכם שלצידה נמצאים הר גריזים והר עיבל. חכמים מלמדים אותנו כי שכם הינה "מקום מזומן לפורענות, בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו אחיו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד (סנהדרין קב, א)". על כן, כך כותב רש"י (בראשית יב, ו), עובר אברהם בארץ עד מקום שכם "להתפלל על בני יעקב כשיבואו להילחם".

הפורענות הראשונה שארעה בשכם הייתה חטיפתה של דינה ועינויה. מאורע קשה שעל פי חכמים (בראשית רבה פרשה פ) בא ליעקב מפני שהוא חשש שעשיו אחיו יבקש את ידה של דינה ועל כן הסתיר אותה מעיניו של עשיו ובכך מנע מאחיו חסד. על כך אומר לו המדרש "לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי נישאת דרך איסור...".

 מניעת חסד שכזו בין אחים הייתה גם הסיבה למכירתו של יוסף. כאשר יוסף בא אל אחיו בשכם כדי לראות את שלומם ואת שלום הצאן הם חשדו בו שפיו וליבו אינם שווים ושהוא מבקש רעתם. הם לא דנו אותו לחסד ולא הביטו אל האחווה שביניהם, ומכרו אותו.

חוט אחד שוזר את כל שלושת הפורענויות שאירעו בשכם והוא חוסר אחדות ואחווה, זו הייתה (בין היתר) סיבת הִלקחה של דינה, זו הייתה סיבת מכירתו של יוסף, וזו, כמובן, הייתה סיבת היחלקות מלכות בית דוד והממלכה.

 אך לא רק קללה הסבה שכם לאבותינו אלא גם ברכה היא הביאה להם בכנפיה. כאשר יוסף למד את החשיבות והזכות שבדאגה לאחר הוא התעלה לתפקיד המשנה למלך מצרים. בזכות זאת גם אביו יעקב שהיה ראוי "לירד למצרים בשלשלאות של ברזל" (שבת פט, ב), זכה וירד אליה  בדרך המכובדת ביותר האפשרית, כאשר בנו הוא המשנה למלוכה. גם רעייתו של יוסף, אסנת, באה משכם, תרתי משמע.

 כאשר דינה חזרה משכם היא חזרה הרה, ומם ההיריון הזה, מזרעו של שכם, נולדה אסנת: "מה עשה שכם בן חמור? ... ושללה ושכב עמה והרתה וילדה את אסנת ואמרו בני יעקב להרגה. אמרו: יאמרו בכל הארץ שיש בת זנות באהלי יעקב. מה עשה יעקב? כתב על ציץ של זהב שם הקודש ותלה על צוארה ושלחה, והכל צפוי לפני הקב"ה וירד מיכאל המלאך ונטלה והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע; שהיתה אסנת ראויה ליוסף והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה אותה כבת ולקחה יוסף לאשה (ילקוט שמעוני פ' וישלח וראה גם תרגום יונתן בראשית מא, מה מו, כ מח, ט)".

כשלא יודעים לנהוג בה באחווה מזמנת שכם לבאיה קללה אך קללה זאת נהפכת לברכה ברגע שהאחווה והאחדות שבים למקומם. אסנת נשלחת אל יוסף ויוסף מחיה את המשפחה, את הממלכה המצרית ואת האזור כולו.  

 ואולי זהו מה שמבקשת ללמד אותנו התורה הקדושה דרך שכם, הכל תלוי במידת החסד ובאחווה שבנו, בהתקיימם מביאים הם ברכה בכנפיהם ובאי קיומם, חלילה, הרי שגם לברכה אין על מה לחול.

ייתכן וזו הסיבה שדווקא אברהם, עמוד החסד, היה זה שהגיע ראשון לשכם כדי להטביע בה את יסודתיו. ואולי משום כך הברית שבה נערכה בין שני הרים שעל כל אחד מהם עמדו נציגיו של מחצית העם כשהתורה, הלווים והעם כולו בתווך, מסמלים לנו ומלמדים אותנו כי זו מטרתה של התורה לגשר ולאחד בין כולנו, לערב אותנו וממילא גם לעשותינו ערבים זה בזה וזה לזה. כך לימד אותנו רש"י (סנהדרין מז, ב) שרק לאחר שעברנו "את הירדן, ושמעו וקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל ונעשו ערבים זה בזה כדאמרינן במסכת סוטה (לז:) מיד נענשו זה על זה ואפילו לא ידע זה בעבירות שביד חבירו ...".

ואולי מפני כך זכה המקום לשם "שכם" כדי ללמדנו שזו דרישתה של התורה מאתנו להטות שכם ולתת כתף איש לרעהו, להישמע לקריאותיו של יוסף הקבור בה כי "את אחי אנוכי מבקש" וכי "למחיה שלחני אלוקים לפניכם". ואולי זהו גם המסר הגדול ביותר שצריכים אנו לקחת אתנו לראשיתו של חודש אלול, "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" ו"לעובדו שכם אחד".

                 נערך משיעורו של הרב יאיר בן מנחם,  דיין בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן