פרשת קרח: מחלוקת או סימן שאלה

בספרו 'השיחה האינסופית' מתאר הסופר וההוגה הצרפתי מוריס בלאנשו, את הצבת השאלה וטוען בשבחה. מצד אחד, בשאלה ובהטלת הספק יש כח לערער גם אמיתות ברורות ופשוטות, אך מצד שני טמון בה גם הכוח להעצים את העובדות הפשוטות הללו, כאשר השאלה מאפשרת ומפנה מקום לתשובה:

הבה ניקח את שני אופני הביטוי : 

'השמים כחולים'.

'האם השמים כחולים ? כן'. 

לא צריך להיות חכם גדול כדי לזהות את ההבדל ביניהם . ה"כן" אינו מחזיר בפשטות את החיווי . 

בשאלה, כחול השמים פינה את מקומו לריק. 

יחד עם זאת הכחול לא התפוגג בה, אלא, להיפך, הוא הועלה באופן דרמטי עדי אפשרותו, מעבר להיותו. 

בהתפשטו בעוצמת המרחב החדש הזה, כחול יותר, ללא ספק, ממה שהיה אי פעם.

בזיקה אינטימית יותר לשמים. 

זה קרה ברגע - רגע השאלה שבו הכל תלוי ועומד  (בלאנשו, השיחה האינסופית, עמ' 34).

אחד מן המדרשים בבמדבר רבה מתאר את פעולתו של קורח כמי שהלך והשמיץ את משה בקרב העם:

כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה 

קח את הלוויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם 

וכה תעשה להם לטהרם וגו' והעבירו תער על כל בשרם 

מיד עשה כן לקרח 

התחיל לחזור על ישראל 

לא היו מכירין אותו 

אמרו לו מי עשה לך כך 

אמר להם משה עשה בי 

ולא עוד אלא נטלני בידי ורגלי והיו מניפין אותי 

ואומר לי הרי אתה טהור 

והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד 

קורח שעבר את תהליך ההיטהרות וההכנה לעבודת הלוויים חש שהתהליך ביזה אותו. הוא מחוסר שיער, מראהו השתנה לבלי הכר, והוא איבד את זהותו, בנוסף גם הונף כאילו היה אחד מחפציו של משה. אבל קורח אינו מתלונן ישירות אצל משה. הוא הולך וזורע ספקות בקרב העם. ספקות בקשר למטרות של משה ולמקור אמונותיו. בהמשך מניח המדרש בפיו של קורח סיפורים נוספים שהמסקנה המתבקשת מהם היא למרוד במשה. כל הסיפורים מציתים אש במחנה ישראל, כולם מספקים את חומר הבעירה הדל הנצרך לתהליך של כרסום במעמדו של משה. כולם מקוממים ומעוררים טינה כנגד הכוחנות והאינטרסנטיות של משה. 

קורח לפי המדרש הזה אינו קובע דבר ואינו טוען כל טענה, הוא בסך הכל שואל. אבל חומרת מעשהו היא  עצם הצבת סימן השאלה שמרחיק את נוכחות ה' ממחנה ישראל. עצם פתיחת הנושא לדיון, והעמדת האפשרות לתהות על הראשונות ולפקפק באמיתות היסוד – הן עיקר הבעיה במעשהו של קורח . 

תגובת משה מתבקשת. הוא מבקש את האפשרות להשיב תשובה ראויה. להפוך את השמים לכחולים יותר משהיו. אך קורח ודתן ואבירם מסרבים לשתף פעולה ולהיכנס לדיאלוג עם משה. הניסיון של משה להשיג אפשרות של שיח עם קורח מתוארת בתנחומא כך: 

ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי, 

יש לך אדם שמדבר עם יוסף ואומר לשמעון שמע נא

 ... כיון שראה שלא שמע לו 

אמר עד שלא ישתתפו אחרים עמו

על פי המדרש משה המתוסכל תר אחר דרכים להשמעת קולו, מפני שקורח אינו משוחח איתו ישירות. תיאור זה עולה במפורש מן הפסוקים שלפיהם משה מדבר כביכול אל קורח אך אומר "שמעו נא בני לוי". הפנייה הזו מדייקת את הקושי של משה הנאלץ להיתלות במתווכים או בפורום חלופי כדי שמישהו יקשיב.

לתגובה דומה זוכה משה מדתן ואבירם המסרבים גם הם לעלות לשוחח איתו. את זריית הספקות הם עושים מאחורי הגב, אל מול העם. וכחלק מאותה טקטיקה הם נמנעים בעקביות מלפגוש במשה. התנחומא מתאר את צערו של משה שנגרם מן ההתעלמות ממנו בצורה מדויקת ביותר:

ויחר למשה מאד נצטער לחדא [=מאד] 

למה הדבר דומה? לאדם הדן עם חברו ומתוכח עמו 

אם משיבו יש שם נחת רוח 

ואם אינו משיבו יש בו צער גדול

ויכוח הוא דבר נסבל, לפעמים הוא אפילו מועיל. כמו שמציין בלאנש, הוא הופך שמים כחולים לכחולים יותר. גם אם עולות בו נקודות קשות, עצם הדיון בהן, מחדד את המציאות ו'מבהיק' אותה. הוויכוח והמחלוקת – גם על פי המדרש שלפנינו –  לא מבטאים רק אנרגיות שליליות, להט הויכוח והאפשרות לטעון טענות עוזרים גם להשקטת הנפש. מי שניתנת לו ההזדמנות להגיב בוויכוח, גם אם הויכוח מר וקשה עדיין זוכה לנחת שבתגובה. ההזדמנות להעמיד דברים על כנם, לנסח את נקודת המבט של המתווכח היא דרך הגונה לנהל מחלוקת.

האיזון הנפשי נולד מעצם היכולת להגיב, ודבר זה נכון לא  רק במחלוקת בין שני צדדים אלא  גם ביחס שבין השאלה והתשובה. העניין הזה מוכר למשל, אצל פוסקים. אם בא אדם ושואל שאלה הלכתית, אפשר לענות לו בשני אופנים- האחד- לומר לו שאין כאן שאלה. במקרה כזה אף אחד לא יוצא מרוצה, השואל כי לא שאל כלום המשיב כי לא ענה על שום שאלה. האופן השני הוא כשהפוסק מעיר שהשאלה מאוד חשובה ומתחיל לדון בה על כל צדדיה. בדרך הזו, שני הצדדים יוצאים מרוצים. זה ששאל חש שהציף עניין שיש לו חשיבות שצריך להתברר, וזה שהשיב, כי נתן מענה לצורך, כי גם עם התשובה עצמה לא תנעם לאזניו, הוא הצליח לרדת לחקר השאלה. משה מנוע מן הנחת הזו. ובכך צערו של משה גדל. 

במחלוקת קורח ועדתו לא מתקיים דיון של ממש, אין זו מחלוקת עסיסית, עמוקה ומבררת, אלא סימן שאלה בלבד. לכן אין בה מנצחים, יש רק מפסידים. 

הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא דיקנית הסטודנטים וראשת תכניות בית המדרש לנשים במכללה האקדמית הרצוג