(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: (פרק יט)
הדיבור הפותח את פרשת קדושים מיועד ל"כל עדת בני ישראל". בעניין הדגשה זו מובא במדרש רבה לפרשת קדושים (פרשה כד, סימן ה, והובאו הדברים ברש"י): "תני ר' חייא פרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה". מבאר ה"שם משמואל" (שנת תר"ע):
הענין שרק מצד הכלל יכולין להיות קדוש, לא איש פרטי מצדו... וכל כמה שאדם מקרב את עצמו להכלל, כמו כן מקבל הקדושה.
מדוע הקדושה תלויה בכלל? זאת מבאר ה"שם משמואל" במקום אחר (שנת תרע"ג):
הנה כתיב (במדבר טו, מ) "ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לא-להיכם", הוסיף לאמור מלת "כל", כי קדושה היא נבדל, ואי אפשר אלא אם כן כל אבריו מקודשים, שאם אבר אחד עדיין איננו מקודש עדיין אינו מובדל כלל, שהרי יש לו חיבור לרע באמצעות אותו אבר, וידוע דרמ"ח מצוות עשה מקדשין רמ"ח האברים שבאדם, ועל כן להיות קדושים אי אפשר כי אם על ידי עשיית כל רמ"ח מצוות עשה, שהרי הרבה אינן נוהגות בזמן הזה ויש מצוות שאינן נוהגות אלא במלך או בכהן גדול, ויש הרבה מצוות שאינן אלא על ידי סיבה רחוקה מאד.
הקדושה תלויה בקיום כל המצוות כי "רמ"ח מצוות עשה מקדשין רמ"ח האברים שבאדם". הבעיה היא שבלתי אפשרי לאדם פרטי לקיים את כל המצוות. ממשיך ה"שם משמואל":
אך כבר אמרנו במקום אחר שאם אדם דבוק בכלל ישראל וכלל ישראל הם כאיש אחד, ומועילות המצוות של זה לזה, כמו באדם הפרטי שמצוות שמקיים באבר זה מועילות גם לאבר אחר, וכבר דברנו בזה. אך כל זה באם הוא דבוק בכלל ישראל. וזה שנאמרה בהקהל, להורות שאי אפשר להגיע אל הקדושה רק באמצעות הכלל, מפני שרוב גופי תורה תלויים בה, והרי אי אפשר לאיש פרטי לקיים את כולם.
כלל ישראל נחשב "כאיש אחד" ולכן החיבור לכלל ישראל גורם לזה ש"מועילות המצוות של זה לזה", ורק על ידי זה אפשר להגיע אל הקדושה. החיבור לכלל ישראל משמעותי גם כהכנה למתן תורה בשבועות:
ובזה יובן ענין ספירת העומר קודם שבועות, שכבר אמרנו שלשון עומר הוא קיבוץ הנפרדים, והוא התכללות כל הכתות, זה שרשו בחסד וזה בגבורה, ובקיבוץ כל כלל ישראל יחדיו אז רק יכולין לקבל הארת חג השבועות בשלימות כמו שכתוב "ממלכת כהנים וגוי קדוש". ובמדרש אילו היה חסר אחד לא היתה ראויה התורה להנתן. וכן כתיב "ויענו כל העם יחדיו", ופירש הספורנו כלומר בין כולנו נשלים את חפצו. ושבת מסייע לזה שהוא רזא דאחד, ועל כן בשבת ניתנה תורה.
כדי לקבל "הארת חג השבועות בשלימות" צריך קיבוץ של כל כלל ישראל "זה שרשו בחסד וזה בגבורה". התורה ניתנה לכלל ישראל ורק כאשר כל אחד תורם את חלקו מתוך הכלל נוצרת שלמות. העובדה שהתורה ניתנה בשבת שהיא "רזא דאחד" אף היא סייעה לקבלת התורה.
ההכנה לחג השבועות נעשית בימי ספירת העומר גם מבחינת ההתחברות לכלל ישראל כפי שממשיך ומבאר ה"שם משמואל":
ועל כן בימים האלו ימי הספירה מחויב כל איש נלבב לדקדק בכל עניניו להרחיק ממנו כל עניני קנאה ושנאה לזולתו, ולהכניס בלבו אהבת ישראל בכלל ובפרט.
מתוך אהבת ישראל שאדם מכניס בלבו בימי ספירת העומר הוא יכול "לקבל הארת חג השבועות בשלימות".
