אחד מהפסוקים הכי מצוטטים בעולם כולו הוא ללא ספק הפסוק המופיע בפרשתנו: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט 18). לפעמים נדמה כי, כיאה לאייקון, מרוב ששמענו וקראנו אותו, הפסוק הזה הפך לנדוש, כאילו לא רלוונטי, ושאנחנו עלולים 'לפספס' אותו בגדול ולעבור לידו מבלי לשים לב שזוהי למעשה קריאה מרכזית ויסודית בחיינו. אז מה מסתתר מאחורי המילים המוכרות של הפסוק הכל-כך חשוב הזה?
ראשית - אם עלי לאהוב את רעיי 'כמוני', זה מחייב אותי לאהוב את עצמי קודם כל. אני אומר "ראשית", כי הפסוק מניח את העובדה שאני אוהב את עצמי כהנחת יסוד. זה ברור מלכתחילה. פור גרנטד. נכון, אין מצב שאוהב מישהו 'כמוני' אם אני לא אוהב את עצמי. כי בפשטות, אם אני אוהב את עצמי 'מעט' ואני אוהב מישהו כמו שאני אוהב את עצמי - אז אוהב אותו גם 'מעט'. שלא לדבר על מצב בו אני שונא את עצמי בכלל...
נכון שלאהוב את עצמנו נשמע פשוט ונדמה שכולנו מצטיינים במקצוע הזה אבל אני חייב לסייג את הנחת היסוד הזו: בעבודה שלי עם אנשים מכל הסוגים, מכל הגילאים ומכל החוגים - אחת הבעיות הנפוצות ביותר היא חוסר אהבה עצמית. אֵם כל החטאים, הבעיות, החסמים והתסביכים. אני פוגש המון אנשים טובים שלא מסוגלים לפרגן לעצמם ואפילו 'רודפים' את עצמם ללא הרף, מבלי להשאיר סיכוי כלשהו לפרגון עצמי. הייתי מרחיק ואומר שבכלל, זו תופעה כה מרכזית שדורנו הוא דור כולו אָכוּל שנאה עצמית.
ויש כאן פרדוקס. כי הרבה אנשים יצהירו ללא הרף וללא היסוס שהם אוהבים את עצמם ועינינו הרואות שרבים האנשים שמרעיפים על עצמם טונות של 'אהבה', במובן של פינוק עצמי: כולם דואגים לאינטרסים הפרטיים שלהם, מייחסים לעצמם חשיבות יתר ולא מוכנים לוותר על האגו ועל נוחות החיים האישיים. יש אומרים שכתוצאה מכך, אין אידיאלים יותר - כל אחד דואג ל... מה שחשוב לו. מספיק לשים לב למספר ההופעות המחריד של השורש "פנק" על הטיותיו השונות בתיאור של כל צימר מצוי כדי להבין על מה אני מדבר: אני, אני ועוד אני. אה, וגם אפסי עוד. כולנו מאוד אוהבים את עצמנו. בטירוף.
אבל - אין זו אהבה.
להפך: ככל שהאהבה העצמית האמיתית מצטמקת כך צומחת הדאגה לנוחות האישית. כי האהבה עצמית שוכנת רובד אחר ופירושה: אמונה בטוב שבנו, בניצוץ האלוקי המאיר בתוכנו, בשאיפות החיוביות של עצמנו. על אהבה מעין זו מדבר הרב קוק זצ"ל באומרו: הָאָדָם הַיָּשָׁר צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּחַיָּיו. כְּלוֹמַר, שֶׁיַּאֲמִין בְּחַיֵּי עַצְמוֹ וְהַרְגָּשׁוֹתָיו הַהוֹלְכוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה מִיסוֹד נַפְשׁוֹ, שֶׁהֵם טוֹבִים וִישָׁרִים, וְשֶׁהֵם מוֹלִיכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה. הרב קורה למצב זה: "הביטחון הנפשי". במילים פשוטות: אנחנו צריכים לסמוך על הטוב שבנו ולהאמין בעצמנו. וזו האהבה שעליה נסמך הציווי של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. בלעדי אהבה זו - אין אהבה בכלל.
כשאנחנו מחוברים למקום הטוב הזה ואוהבים את עצמנו, את המקור הגבוה שלנו שרוצה להתבטא דרכנו - מעניין לשים לב לשלוש תופעות המתרחשות בעת ובעונה אחת:
- מצד אחד, החיים הנפשיים חוזרים לזרימה פשוטה וטובה, הדיסוננס והמתח בין המצוי לרצוי נעשית מקור לאנרגיה ולעשייה. החיים האישיים מתפתחים ונעשים הרמוניים יותר.
- מצד שני, הדאגה לנוחות האישית הולכת ומתמעטת - כאילו שכל הבלון הנפוח הזה של האגו החיצוני מתנדף ונעלם לו. אין צורך בהרבה פינוקים ופיצויים - יש אהבה ושמחה, בפשטות ובלי 'בומבסטיקה'.
- ומצד שלישי הדאגה לזולת הולכת וגוברת. הרצון להשפיע לטוב מתעורר, יש שאיפה לעזור, לתמוך, לשמח, להעצים את הזולת. הנביעה הפנימית מבקשת להעניק את מימיה ואת שִׁפְעה לזולתה ולקיים באופן טבעי את "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
במקום של האהבה הזו, אנחנו מבינים שהמקור של כולנו זהה. שהניצוץ האלוקי שבי הוא דומה לשלך וש"אב אחד לכולנה". (ע' בספר התניא - פרק ל"ב).
אהבה אמיתית לזולת עוברת דרך אהבה אמיתית לעצמנו. נסו את זה בבית!
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.