קדושים- מהות מצוות "קדושים תהיו" 

בתחילת פרשתנו (פרק י"ט) אנו קוראים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם". כאן נשאלת השאלה מה הכוונה בלהיות "קדושים". מה זה בכלל "קדוש"? נסקור להלן כמה פירושים:

1) רש"י במקום מפרש: "קדושים תהיו -הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה. 'אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם'.  'ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו'. 'קדושים יהיו אשה זונה וחללה לא יקחו' ". על פי דבריו, המצווה היא המשך ישיר לנאמר בסוף הפרשה הקודמת שציוותה עלינו להתרחק מאיסורי העריות. כאן שבה התורה ומצווה תהיו פרושים, כלומר, רחוקים ומובדלים, מן העריות.

2) הרמב"ן במקום חולק על רש"י ומפרש: "ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים.
והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.

לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כעניין שאמרו (ברכות כב א): שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצווה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה): הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כעניין שהזכירו (חגיגה יח ב): בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח): בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כעניין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז): וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו.

באלו ובכיוצא בהן באה המצווה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג ב): והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב. כי אע"פ שאלו מצוות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים.

וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו יח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה. וכן בעניין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות, ועוד אפרש זה בע"ה."

לפי הרמב"ן התורה בהתחלה אסרה דברים מוגדרים כמו העריות האסורות, המאכלות האסורות וכד', וכאן הוסיפה מצווה שהיא סעיף סל שאומרת שיש מצווה למעט גם בהנאות של היתר שהן מותרות. זה כולל לא לאכול גם דברים כשרים למהדרין הרבה יותר מצורכי גופו ובריאותו רק לשם "תאוות אכילה", לא לדבר דברים בטלים הרבה שאינם לצורכי גופו או פרנסתו אע"פ שאינם דברי איסור כלשון הרע או ליצנות או שבועת שקר, וכן לשמור על נקיות גופו ועל טהרה אע"פ שעל פי דיני התורה האחרים כל עוד שאינו נכנס לבית המקדש או נוגע בקודש אינו חייב להיות טהור.

והנה לשיטת רש"י שייך להקשות אם הכוונה במצוות "קדושים תהיו" זהה לגמרי לאיסורי העריות שנאמרו בסוף הפרשה הקודמת, מדוע חזרה התורה על זה שוב? הרי התורה לעולם איננה כופלת דבריה, אלא אם כן יש לימוד נוסף מהכפילות. קושיה זו ניתן לתרץ על פי דברי ה"אור החיים" על פסוקנו: "קדושים תהיו- צריך לדעת מה הוא המכוון של מצוה זו? 
ונראה שבא הכתוב לתת עשה על העריות, שציוה עליהם בפרשה הקודמת בלאו, הוסיף עשה עליהם לעבור עליהם גם בעשה. עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (קידושין לט:) ישב אדם ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה, והוא מאמר הכתוב קדושים תהיו במצות עשה בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותם, ובזה קיים מצות עשה שנצטוו במאמר קדושים תהיו, והוציא זכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצוה זו נקרא קדוש גם כן".

האור החיים שואל מה המהות של מצוות קדושים תהיו, ומביא שתי תשובות. האחת, שאף על פי שמצווה זו לא הוסיפה אף איסור חדש שלא קיים באיסורי העריות שבסוף הפרשה הקודמת, הרי שהיא הוסיפה על איסורי ה"לא תעשה" של העריות שיש גם מצוות עשה להימנע מהעריות האסורות. זה אומר שאדם שעבר על אחד מאיסורי העריות גם ביטל מצוות עשה וגם עבר על מצוות "לא תעשה" ועל כן עונשו כפול.

התשובה השנייה שהביא האור החיים היא שמצוות קדושים תהיו איננה מתייחסת רק לאיסורי עריות אלא לכל איסורי הלא תעשה שבתורה. אנו יודעים שמי שעבר עבירה מקבל עונש ומי שקיים מצווה מקבל שכר. מניין לנו, אומר האור החיים, שמי שנמנע מדבר עבירה בעצם נחשב לו גם שקיים מצווה בעצם ההימנעות ומקבל שכר על כך (ולא רק שניצול מהעונש שהיה מקבל לו עבר את העבירה)? כאן ציוותה אותנו התורה במצוות עשה להיות קדושים, כלומר להימנע מכל איסורי "לא תעשה". ברגע שאדם נמנע מאיסור לא תעשה, הוא אוטומטית גם קיים מצוות עשה להיות קדוש.

רש"י, כאמור לעיל, מבין שמצוות קדושים תהיו נסובה רק על איסורי עריות, ולשיטתו ניתן לתרץ שהוא יסכים עם הפירוש הראשון שהביא האור החיים, שהתורה ציוותה "קדושים תהיו" כדי שבאיסורי עריות תהיה גם מצוות עשה בנוסף למצוות הלא תעשה.

על הרמב"ן שייך להקשות מדוע אסרה התורה דברים ספציפיים והתירה אחרים, ואחר כך ציוותה בכללית להיות פרוש. לכאורה היה מספיק לצוות להיות פרוש, וזה כולל את הכל. התירוץ לשאלה זו הוא פשוט- יש דברים האסורים באופן מוחלט ויש דברים שצריך להפעיל בהם שיקול דעת. חזיר ונבלה וטריפה אסורים תמיד (חוץ ממקרה של פיקוח נפש כמובן). אסור לאכול אפילו קצת חזיר או קצת נבילה גם אם מאוד בא לנו. לעשות מלאכה מל"ט מלאכות (שלא במקום של פיקוח נפש) אסור בשבת בכלל. אי אפשר לומר "אנהג באוטו רק לסיבוב של 5 דקות". לעומת זאת אוכל כשר למהדרין מותר לאכול, אבל כאן מנחה אותך התורה להפעיל שיקול דעת ולאכול לפי צרכי בריאותך (הפיזית והנפשית) ולא להגזים. לא להפוך את העולם הזה למקום של פרץ תאוות, כאשר אתה אפולוגטית מציין שהכל כשר ואין בזה בעייה. אתה רוצה לאכול לא רק בשביל הבריאות אלא גם להנות מהחוויה- יש לך שבתות וחגים שאתה מצווה גם בעונג. טירחה בשבת, שאינה אחת מל"ט המלאכות, מותר לך לעשות אם יש צורך, אבל למעט במה שאין צורך או לא דחוף שתעשה בשבת (למשל, אסור לעשות אפילו מלאכה מותרת בשבת אם היא לצורך חול, כי אתה טורח טירחה לא נצרכת בשבת).

חילוק נוסף הוא שהדברים האסורים באופן מוחלט הם אסורים לכל אדם שבאותה סיטואציה באופן שוויוני. באופן עקרוני, גם אדם שחזר בתשובה אתמול אסור לו לאכול אפילו קצת חזיר או לעשן בשבת אפילו קצת. לעומת זאת- התורה לא תדרוש ממי שזלל בתאווה שרימפס וזכה לחזור אתמול בתשובה, שמיד לא רק שיאכל כשר למהדרין, אלא שימנע ממותרות. אחד כזה הלוואי שיאכל כשר למהדרין בלבד, גם אם בהתחלה בצורה של תאווה. יחד עם זאת, מלמדת אותנו התורה שזה אינו מצב דיכוטומי אלא רצף. שגם בקרב שומרי הכשרות יש דרגות. שזה שבנוסף לשמירת כשרות באופן מלא ומהודר גם אוכל יותר הנצרך לבריאותו ופחות לשם תאווה, יש לו תוספת מצווה.