פרשת צו: על השלמים

בתורת האיזונים, יש תקופות שונות. יש עת שהקוטב האחד מובלט, יש עת שהקוטב השני. כולנו עתה בעת של איסורים המוטלים עלינו מי ייתן ונזכה לשוב במהרה לאזן את חיינו בקוטב השני

ד"ר משה מאיר
ז בניסן התשפ
,
01 באפריל, 2020 22:01

צילום: pixabay

ב'טבלה המחזורית' של הקורבנות, מופיע קרבן השלמים. זהו קרבן יוצא דופן, המניע להקרבתו איננה החובה אלא הכרת הטוב. בניגוד ליתר הקורבנות, חלק מהקרבן נאכל על ידי המקריבים אותו, אזרחים מן השורה ולא כוהנים. והנה, תוך כדי פרישת מערכת החוקים של קרבן השלמים, מוסיפה התורה:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ.
וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה, וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ.
כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה', וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ.
וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה.
כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. [ויקרא ז' כ"ג - כ"ז]

מדוע מצורפות לפרשת השלמים מגבלות האכילה, לא לאכול את החלב ולא את הדם? בטרם נציע פתרון לשאלה, ניזכר בפרשה ראשונית בה יש דפוס דומה. עם בריאת האדם, נותן לו ריבונו של עולם תפריט:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים:
הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ
וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע
לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.              [בראשית א' כ"ט]

האדם נקרא להיות צמחוני, לאכול פירות ירקות וזירעונים. והנה, לאחר משבר המבול, עם צאת נח מהתיבה, משתנה התפריט:

כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה,
כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.              [שם, ט' ג']

אלא שלהיתר האכילה מצורפת הגבלה:

אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ - דָמוֹ - לֹא תֹאכֵלוּ. [שם שם ד']

כשם שבפרשתנו עם היתר אכילת בשר השלמים הופיע האיסור לאכול חלב ודם, כך בפרשת נח עם התר אכילת הבשר, הופיע האיסור לאכול דם.

תורת המוסר, היא תורת האיזון בין הראוי המותר והאסור. כל הטיה אל ה'כן' או אל ה'לא', מערערת את האיזון. על כן, במקום שיש היתר מיד מופיע האיסור. כך שומרים על האיזון.

יואל הופמן כותב לקראת סוף ספרו 'מצבי רוח':

כל פעם אנחנו חושבים שהגענו לסופו של הספר ואז אנחנו נזכרים בדברים אחרים. אנחנו זוכרים איך הילדים שלנו היו קטנים ואיך, כשאחזנו בידם ומיהרנו ממקום למקום, הם עפו ברוח כמו עפיפונים.

אנחנו גם זוכרים איך עלבו בנו בכל מיני מקומות, בעיקר בשוויץ. שם כל דבר [בעיקר הנוף] היה כל כך סדור ובשל כך נפגענו עד עמקי נשמתנו [אולי צריך לומר נשמותינו].

המשטרה הגלויה כיוונה את הדברים מבחוץ והמשטרה הסמויה מבפנים. ברגע שעברנו את הגבול הוכנסנו [ואי אפשר לומר הושלכנו שכן איש אינו משליך שם דברים] לכלא דמיוני, מאותם מקומות שבהם כל אחד יושב בתא שעשוי ברזל ורואה את שכניו מבעד לסורגים שבצד ואת השומרים דרך הסורגים שלפנים. [145].

 

הדברים האחרים, מבקשים לשמור על האיזון בינם לבין עצמם. מצד אחד - הילדים עפים ומתפזרים, ומצד שני - שוויץ מכניסה אותם לכלא דמיוני. כמו היתר אכילת בשר, המתאזן על ידי איסור אכילת הדם. הכלא הדמיוני השוויצרי, שולח אותי לסיפור של הארוקי מוראקמי - 'השתיקה'. חברו של המספר הוא מתאגרף, הוא מסביר לו למה הוא אוהב את זירת האגרוף:

 

'אחד הדברים שאני אוהב באגרוף זה העומק. זה מה שתפס אותי. בהשוואה לזה, לקבל מכות ולתת מכות זה לא עניין גדול, זה רק התוצאה. ואותו דבר עם ניצחון והפסד. אם אתה מצליח לרדת לחקר העומק הזה, ההפסד לא חשוב - שום דבר לא יכול לפגוע בך. הרי אף אחד לא יכול לנצח בכל דבר; מישהו חייב להפסיד. הדבר החשוב הוא להיכנס בזב עמוק. זה - בשבילי - זהו אגרוף. כשאני בקרב, אני מרגיש כאילו אני נמצא בתחתית של בור עמוק מאוד. כל כך עמוק בפנים עד שאני לא רואה אף אחד ואף אחד לא רואה אותי. אני נאבק לבני שם למטה, בחושך. אני לגמרי לבד. אבל זה לא לבד עצוב. יש סוגים שונים של בדידות. יש בדידות טראגית שהכאב שלה קורע לך את הלב. אבל יש גם בדידות שהיא לגמרי לא כזאת - אם כי כדי להגיע למצב הזה אתה צריך לסלק כל שומן מהגוף שלך. אם אתה עושה את המאמץ, אתה מקבל בחזרה את מה שהשקעת. זה מה שלמדתי מאגרוף.'   [הפיל נעלם. עמ' 226 בתרגום העברי]

 

היתר ו-איסור, פיזור ו-כלא, הצטרפות ו-בדידות. אלה פנים שונות של האיזון. בתורת האיזונים, יש תקופות שונות. יש עת שהקוטב האחד מובלט, יש עת שהקוטב השני. כולנו עתה בעת של איסורים המוטלים עלינו, בכלא הבידוד והבדידות שאנו נתונים בו. מי ייתן ונזכה להפיק את המרב מהקוטב הזה, ולשוב במהרה לאזן את חיינו בקוטב השני.

 

  

02.04.2020

1. האיזון הנסוג (משה אהרון עו"ד)

בס"ד.
תחילה בורא העולם אשר יצר כל חי ביקש - שחי לא יאכל חי.
תהפכות הגירוש מגן העדן והמבול הביאו ל"נסיגה" או ל"התאמה"
ואזי בימי נח התיר האלוהים לאכול חי.
אך ביקש להשאיר מרכיב אחד מחוץ לתחום - הדם .
שהוא מסמל את ה"נפש" הקשורה תדיר לאלוהים.
לבסוף הוסיף וביקש הקב"ה מעם ישראל גם להמנע מאכילת חלב.[בבהמות מסוימות].
שהחלב ישבו יסוד המשבית קדושה.
הוא "מכסה על הקרב" מונע התקרבות והתחברות
בין אלוהים ואדם.

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

השר יעקב אביטן במערת המכפלה  צילום: דוברות המשרד לשירותי דת

החל לעבוד: השר לשירותי דת ביקר בעיר חברון והבטיח לחזק את המקום

קרא עוד