"וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ".
אומר רש"י: "אין צו אלא זירוז, מיד ולדורות", שאת החובה להדליק את אש התמיד על המזבח, האש שתדלק כל העת, גם ביום וגם בלילה שלעולם לא תכבה, את צו הבערת האש הזו שתבער תמיד, חובה לעשותה בזריזות ולדורות תהא החובה צרובה.
השבוע נפטרה חברה קרובה ואהובה שלי. ארבע שנים היא נלחמת, באמת נלחמת, במחלת הסרטן. יש לה 6 ילדים, היא אוהבת אותם אהבת נפש והמחשבה שהיא תחמיץ את הגדילה של שני הקטנים שעדיין ביסודי, הם שכרוכים אחריה והיא לצידם תמיד, שהיא לא תלווה את הצמיחה וההתפתחות של ארבעת הבוגרים. כל אחד מהם נטוע בלב שלה בדרך הייחודית שבחר ובחרה לעצמה, שהיא לא תהיה שם ללוות ולייעץ ולריב ולהתווכח ולתמוך ולחבק ולעשות מה שעושים עם הילדים שלך כשאתה אוהב אותם, לראות את הפירות שפורחים מהעץ שנטעה עם בעלה היקר והמסור שאול.
הארעיות של העולם
לחשוב שהיא תחמיץ את כל אלה היה לה קשה מנשוא. בלתי נסבל. אומרים שהתמודדות ארוכה ומורכבת עם מחלה מאפשרת פרידה הדרגתית, אבל היא גם מהדהדת את הזמן. את הקצב. את התנועה הבלתי פוסקת קדימה של מה שהיה ומה שנגמר ומה עושים בתוך הזמן הזה. איך ממצים אותו. מה אנחנו, בשר ודם, יכולים בכלל לעשות מול הארעיות הזו שלנו בעולם שהיא אולי העובדה הידועה והברורה מהכל אבל גם הכי בלתי נתפסת לעיכול.
"החיבור הזה לא חיברתי ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול". ככה פותח רמח"ל, רבי חיים משה לוצאטו את הספר שלו מסילת ישרים, ספר שהוא כולו מדרגות של התפתחות רוחנית. עבודת מידות שהרמח"ל ביסס בה שלב אחרי שלב לפי ברייתא בתלמוד: "אמר ר' פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים". (עבודה זרה כ',ב)
ככה, בצעדים שפוסעים מזהירות לעבר קדושה, מתאר הרמח"ל את ההתפחות הרוחנית של האדם. מי שסיפרו עליו שידע בגיל 14 את כל התלמוד, כתבי האר"י והזוהר, לצד לימודי מדעים ושפות ושירה איטלקית, שבגיל 15 עזב את פדובה כדי לכהן כרב במקום חמו, ובגיל 16 התחיל ללמוד רפואה, הוא מתאר בספר את התנועה בין מידת הזהירות למידת הזריזות, ברצון האנושי להספיק בעולם הזה ומנגד בטבע שלנו שלפעמים מתקשה ומתעכב ונעצר.
שעון חול שמתקתק
"אחר הזהירות יבוא הזריזות, כי הזהירות סובב על ה'לא תעשה' והזריזות על ה'עשה', והיינו (תהילים לד, טו): סור מרע ועשה טוב. וענינו של הזריזות מבואר כדברי חז"ל (פסחים ד, א): זריזים מקדימים למצוות. וזה, כי כמו שצריך פקחות גדול והשקפה רבה להינצל ממוקשי היצר ולהמלט מן הרע שלא ישלוט בנו להתערב במעשינו כן צריך פקחות גדול והשקפה לאחוז במצוות ולזכות בהם ולא תאבדנה ממנו, כי כמו שמסבב ומשתדל היצר הרע בתחבולותיו להפיל את האדם במכמורות החטא, כן משתדל למנוע ממנו עשית המצות ולאבדם ממנו".
ארבע שנים וקצת היא מתמודדת עם הסרטן הזה. אני זוכרת איך באחד מימי הקורונה שמעתי אותה בטלפון יושבת עם הקטנים ומתפללת איתם שחרית. מקפידה על סדר יום מאורגן גם בתוך כל הקלחת של העדר גנים ובלגן וטיפולים, ומתווה גם זמן למשחקים וחוויות בתוך הבית. לרגע היה אפשר לשכוח שיש לה מחלה וגם קריירה מצליחה משל עצמה.
אחרי שהיתה שותפה באחד המשרדים כעורכת דין מעולה, קיבלה מינוי כשופטת תעבורה ובמשפטים שהמשיכו להתנהל, ישבה שעות ארוכות לקרוא תיקי הוכחות, להבין מה בדיוק קרה ומה הוביל לתאונה, כי הכי חשוב היה לה שהמשפחות שאיבדו יקירים בתאונות דרכים יקבלו תשובות ברורות. עד שלוש ארבע לפנות בוקר היתה יושבת בעליית הגג למעלה וקוראת ומנתחת וכותבת פסקי דין, ובערבים מצאה שעות להתנדב ובחופשים יצאה לטיולים עם הילדים והמשפחה, ובתוך כל זה היה שם שעון חול שתקתק.
"מְעַ֣ט שֵׁ֭נוֹת מְעַ֣ט תְּנוּמ֑וֹת מְעַ֓ט חִבֻּ֖ק יָדַ֣יִם לִשְׁכָּֽב" אומר שלמה המלך במשלי, (ו', י') ור' מנחם המאירי מפרש שאם לא ישים האדם לב ימצא עצמו מנמנם תנומה וחזור לסירוגין לעוד תנומה ובסוף יחמיץ את היום. ורמח"ל מצרף את ההסבר הזה לצורך בזריזות שתמנע החמצה - שאם יתן האדם ליצר הרע להשתלט עליו, סופו שלא יקיים את המצוות ומה שנועד לעשות הוא עצמו בעולם.
הזמן עם הילדים
תורת הזן מדברת על הצורך לשהות בתוך מה שאתה עושה. הסבל הגדול של האדם נובע לתפיסת הזן מהפער בין מה שהאדם עושה לבין מה שהוא מרגיש ביחס למה שהוא עושה. בעבודה את מתייסרת שאת לא בבית ובבית את מרגישה שאת חייבת להספיק להשלים עוד משהו בעבודה. התחושה הזו שכל הזמן את אמורה לעשות משהו אחר ממה שאת עושה היא הסיבה לסבל האנושי. תחושה מתמדת שאת לא ממוששת. הרגשה תמידית שאת כל הזמן מחמיצה משהו אחר. שהחיים היו אמורים להיות אחרת.
"וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה"
אש תמיד בוערת על המזבח, ולמה צריכה להיות אש תמיד? אומר הבעש"ט: "כי צריך להיות תמיד נקודת התלהבות בלב איש ישראל". בכל אחד מאיתנו נמצאית אש החיים וחייבים ללבות אותה ולהמריץ אותה. אותה אש בוערת תמיד במזבח מזכירה לנו לא לעשות את המעשים שלנו שגרה. להפוך את החיים שלנו לשגרה ורשימת מטלות שאנחנו לא נהנים ממנה. נדמה שזה ידוע לנו בתוכנו, כמו שאמר רמח"ל, אבל מי מצליח לחיות ככה? ליהנות מכל רגע ולחיות אותו באש בוערת?
אתמול שוטטתי עם חברה בין בתי רכבת ארוכים בסידורים לפסח וגם קצת כדי לקחת אוויר. המוות המטלטל של לאה התמזג לי בשיחה עם אמא של קצין שנהרג וחושבים איך להנציח אותו והרגשתי שאי אפשר לשאת את הבשר ודם הזה שאנחנו. עם כל הרצון לנשגב ולחג ולרומם, בסוף נהיה מוטלים שם עפר ואפר וזה מאיין את הכל. מה הטעם בכלל בכל מה שאנחנו עושים.
החברה שלי שהתבוננה בעלי השלכת הצבעוניים שכיסו את הדשא ובילדים שהתרגשו ממנו, נשאה אלי מבט ואמרה לי להסתכל על הילדים. "יש אצלם ידע שהולך ונעלם מאיתנו" אמרה. אצל פעוטות רואים את ההנאה מכל דבר. בכל רגע הם מוצאים משהו אחר ונלהבים ממנו עד השמיים. וחשבתי גם אני, איך הקטנים שמחים ומתלהבים גם מהחוץ וגם מעצמם, ולא חוששים למחוא לעצמם כפיים כשהם מצליחים, וגאים במי שהם, ואיך לאט לאט כשהם גדלים אנחנו והם מתחילים להטמיע בהם את המבט הביקורתי השופט ואת ההערות על המראה ועל האופי וההתנהגות שלהם ולאט לאט נכבית שמחת אש התמיד הפנימית הזו. אש התמיד שהיתה בהם בכל רגע ורגע.
ללאה היה חשוב הזמן עם הילדים. ליצור עוד חוויות וזכרונות איתם. "גם כשאני מנקה לפסח ועוברת עם הבנות על המשחקים שלהן וממיינת ומנקה זו חוויה מבחינתי של משהו יחד" אמרה לי חברה אהובה אחרת שגם היא הכירה את לאה והמוות שלה היכה גם בה. "כל דבר קטן שאת עושה בתוך החיים שלך יש אפשרות לתת לו רוח של חוויה" ופתאום מתוך הכאב התבהר לי משהו שאני רוצה לא לשכוח. להחליף את תחושת ההחמצה על מה שלא עשיתי ולא הספקתי, בשמחה על מה שאני כן עושה. בהגיון אני כמובן מבינה שזה עדיף אבל ביומיום לא תמיד מצליחה ליישם.
"בכל אדם קיימת אש פנימית הזקוקה לליבוי" אומר השפת אמת. אותה חיות שמתגברת בהתלהבות בזריזות ובדבקות וקושרת את האדם לשורש ההוויה שלו. השפת אמת מדבר על לימוד תורה ותפילה שבזכותה לא ירגיש האדם גרגר חול אלא ידע מצד האמת הפנימית שההשפעה של כל אחד על דורו ועל גאולת האדם היא עצומה. "בכל לב איש ישראל נקודה טמונה בהתלהבות לה' שלא יוכל להיות נכבה. והגם כי לא תכבה הוא לאו, אבל הוא הבטחה גם כן. וכמו שכתבו חז"ל, "אף על פי שאש יורד משמים מצוה להביא" כו', כמו כן בנפש האדם, שצריך להיות תשוקת רשפי אש בלב בוער לעבודת הבורא יתברך ולחדש בכל יום זה ההתלהבות.
לא להרדים את הלהט
כמו שכתוב "ובער עליה הכהן" (ויקרא ו', ה), כל עובד ה' נקרא כהן. והתעוררות אהבה הנ"ל בלבות בני ישראל הוא העבודה שבלב, זו תפלה, שבמקום קרבן". השפת אמת מביא את תחליף התפילה לעבודת הקורבנות כדרך לשמור על אש התמיד אבל יהיו אלה שאצלם תבוא האש ממקומות אחרים וזה גם נפלא. העיקר שהאש תמשיך ליקוד.
פתאום עכשיו ראיתי את לאה מחייכת. אולי זה דמיון אבל רגע אחריה ראיתי גם את בן הזוג שהיה לי, אמיר ז"ל, שנהרג בתאונת צניחה וגם הוא מחייך. פתאום הואט הקצב של הכתיבה. אולי באמת יש דרך לשמוח בהיותנו בשר ודם בזכות החוויות שאנחנו צוברים. אולי זו הדרך להתגבר. בשנתיים האחרונות מאז השבעה באוקטובר באמת הרגשתי שהיגון על מה שקרה, והחטופים שעוד לא חזרו, שהיגון מאפיל על הכל.
וזה נכון, יש לנו חובה לחקור ולברר ולעשות כי אם נשכח ונדחיק את התהום, אנחנו עלולים ליפול אליה שוב מכשלים וזחיחות ומריבות אחים. אבל לצד זה גם התובנה שבתוך הזמן הקצוב של בשר ודם שספר ויקרא מזכיר לנו בעוצמה את היותו והיותנו בתיאורים מוחשיים של חלב ואיברים, בתוך כל זה אם נצליח ללבות את החיות הפנימית בדבקות ובזריזות אבל לא מסוג הזריזות של להספיק עוד ועוד אלא מסוג הזריזות שלא נותנת לשגרה להרדים את הלהט שלנו, שמוצאת התפעמות מהחיים בתוך השגרה, אז נצא לחירות מהיותנו בשר ודם ומשעון החול המתקתק. אז באמת תהיה בנו אש תמיד.
אל תשכח, אל תשכח/ את היופי שנפקח/ ושפע/ ומותר לחמול / גם אם תפארת ימי אתמול/ נשטפה.
היפה/ כל הזמן/ מחכה שתגלה אותו / בעולם.
(רחל שפירא)
מוקדש באהבה עצומה לעילוי נשמתה של לאה ברכה שלזינגר שמאי.
הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל) אורי אגוז, כותבת לתיאטרון ולטלוויזיה.