השבוע השתתפתי בדיון התנעת פרויקט גדול במקום עבודתי. פרויקט טכנולוגי מתקדם, ביחד עם לקוח משמעותי מאוד בארץ, שיביא לקפיצת הדרך הבאה בתחום. מנהל הפרויקט ישב בראש השולחן והציג לכל המשתתפים את עקרונות הפרויקט: החל מהמטרה, דרך האמצעים הנדרשים, הבדיקות ההנדסיות, שותפי העבודה ותפקידם וכמובן גם לו"ז לסיום.
בפרויקט המדובר אני ממלאת את פונקציית מהנדסת המערכת, וחשבתי לעצמי: מנהל הפרויקט הוא הראש המוביל (וגם בעל הקרדיט) אבל בסופו של דבר – הפרויקט שלו לא יקרום עור וגידים בלעדינו – המהנדסים. יצא לי להיות גם בצד השני של המתרס – לנהל פרויקט בו שותפים מהנדסים – ואותה מחשבה עברה לי בראש.
שלבי הפרויקט
בניית המשכן מתוארת לאורך מספר פרקים בספר שמות: קודם דרישות הפרויקט (תיאור הכלים), ואז תכנון המשאבים ואיסופם, ורק בסוף הביצוע.
בשלב הגדרת הדרישות של הפרויקט, ה' הוא המחליט הבלעדי: מה צריך, כיצד יבנה ואיך יבנה. לאחר מכן, להבדיל אלפי הבדלות, הלקוח שהגדיר את דרישות הפרויקט יוצא ל"מכרז" מי יממש אותו. הזוכים ב"מכרז": בצלאל ואהליאב המוזכרים לראשונה רק לאחר הציוויים של ה' – כשה' מודיע למשה על בחירתו בהם להובלת הפרויקט, ומעתה – יופיע שמם בכל שלב בבניית המשכן.
בזמן איסוף המשאבים מבני ישראל לבניית המשכן – מוזכרים בצלאל ואהליאב כמנצחים על המלאכה. שם כבר מצטרפים גם שאר המבצעים "כל חכמי לב".
וכעת, בצלאל ואהליאב מוזכרים שוב, לקראת סוף המלאכה, ממש כאילו "חתמו" על עבודתם. אז מה ייחודי בהופעה בפרשתנו? והאם בצלאל ואהליאב מנהלים או מהנדסים?
מי בנה את המשכן?
בצלאל ואהליאב מופיעים כצמד: בצלאל לרוב מוזכר כמוביל הראשי, ואהליאב העוזר שלו. בפרשה שלנו מתקיימת אבחנה ברורה יותר בין השניים: "ובצלאל בן אורי... עשה את כל אשר צוה ה' את משה" ועל אהליאב נאמר בפרשתנו: "חרש וחושב, ורוקם בתכלת ובארגמן" יש פירוט על יכולתו בפועל, בשטח.
בצלאל משבט יהודה – שבט המלוכה והמנהיגות. תכונות האופי של השבט הכינו אותו להובלה של הפרויקט הזה. לצידו אהליאב משבט דן, בנה של בלהה, שפחת רחל. השייכות מייצגת אמירה חשובה – המשכן לא שייך רק למשפחות מיוחסות, אלא ממש כולם חלק בבנייתו ובהובלתו – והוא שייך לכל העם בלי יוצא מן הכלל.
בצלאל מייצג תכונות של תכנון וראייה רחבה, ואהליאב מייצג את המיומנות הפרקטית בביצוע ביחד עם "חכמי הלב" שהצטרפו.
אפשר להגיד במובן מסוים שבצלאל היה מנהל הפרויקט – ואהליאב המהנדס הראשי. והם תמיד מופיעים ביחד – זה לצד זה – מההתחלה ועד הסוף.
אז מי יותר חשוב – המנהל או המבצע?
פרויקט הקמת המשכן התנהל בצורה מופתית. בפרשה שלנו אנחנו מסכמים את הפרויקט וממש מבצעים "מסירה ללקוח" – בסוף הפרשה השכינה שורה במשכן. בדיוק בזמן.
החלוקה הזו בין המנהל, שמגדיר ותוחם ובעל הראייה הרחבה, לבין המהנדס, שמבצע בפועל את העבודה והוא היודע כיצד לעשותה, היא חלוקה הכרחית. מישהו צריך להיות פנוי מחשבתית "לחשוב מחשבות" ולהוביל, ומישהו צריך להיות בעל הכישרון הביצועי ולממש בפועל – ובוודאי שבמימוש עצמו יש לא מעט דרגות חופש של יצירתיות.
פרויקט לא יכול להצליח בלי אחד מהצדדים – המנהל והמהנדס הולכים יד ביד מהתחלה עד הסוף. המהנדס חייב מישהו שיאפשר לו לעבוד: ידאג לו לאמצעים, ינחה אותו בדיוק מה צריך. המנהל מצידו חייב מישהו שיבצע בפועל את המשימה – אחרת זה יישאר רק כרעיון. אחד לא יכול בלי השני – ופרויקטים מוצלחים הם בד"כ אלו שהמנהל והמהנדס מסתדרים טוב ביחד. ובהקשרנו – בצלאל ואהליאב, כצמד.
בפרשת בראשית מפורש על הציווי לאדם לפעול בארץ ל"השלמת הבריאה". ה' נתן לנו את האמצעים, את העולם, ואת ההנחיות כיצד להתנהל: התורה. ואנחנו? אנחנו המהנדסים פה בעולם. מבצעים את ההנחיות בדרך הטובה ביותר שאנחנו יכולים – כל אחד לפי כשרונו. שהרי לא ישאלו אתכם: "למה לא הייתם משה רבנו?" ישאלו אתכם – למה לא הייתם אתם?
חזק חזק ונתחזק.