הרמב"ן בפתיחתו לספר שמות מכנה את ספר שמות כ"ספר הגלות הראשון והגאולה ממנו", האם גאולת מצרים היתה אירוע חד פעמי לשעתו, השייכת להיסטוריה הקדומה שלגבינו אינה יותר מאשר זיכרון היסטורי ללא כל משמעות מעשית לעתיד לבא, כך שהיא אינה רלוונטית לתקופתנו? והנה בא הנביא מיכה (ז טז) ומבשר לנו: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", והנביא מלמד אותנו בפסוק זה כי גאולת מצרים היתה לא רק לשעתה, אלא היא דגם גם לגאולה העתידה לבא. כך שלפי דברי הנביא יש מסר גדול גם לדורנו האומר לנו כי כשנתבונן באירועי העבר של היציאה ממצרים נוכל להבין תופעות ואירועים שיחזרו על עצמם גם בגאולה העתידה. דברי הנביא מיכה נאמרו בהכללה, הוא אינו נכנס לפרטים במה דומים נפלאות העתיד ליציאת מצרים, את ההשלמה לנבואת מיכה מוצאים אנו בנבואת הנביא יחזקאל (פרק לו) הפורס בפנינו תיאור פרטני יותר שיש בהם ציוני דרך של הגאולה העתידית הדומים לגלות והגאולה של ספר שמות. אפילו בסיבת הגלות אנו מוצאים דמיון בין שתי הגלויות, הסיבה לגלות שאנו שרויים בה עד היום היא "שנאת חנם", והסיבה הזו היתה קיימת גם בגלות מצרים, כמו שאנו מוצאים בדברי משה: "אכן נודע הדבר" וכמו שפירש רש"י על פי המדרש (שמו"ר א): ויירא משה - דאג על שראה בישראל רשעים דליטורין (מלשינים ומספרי לשון הרע) אמר: מעתה שמא אינם ראויים לגאולה. נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות העולם להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך".
אך לא רק בסיבות לגלות יש דמיון בין השניים, אלא גם במסלול הגאולה, כמו בגאולת מצרים שיש שלוש תחנות לגאולה: א. גאולה פיזית (יציאת מצרים) ב. גאולה רוחנית (מתן תורה) ג. השראת השכינה (בהקמת המשכן) כמו שמסתיים ספר שמות: "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם". כך מוצאים אנו בנבואת יחזקאל (לו) את שלושת התחנות הללו: אחר שהוא מתאר את הגלות (פסוקים טז-כא): "ואפיץ אותם בגויים ויזרו בארצות". מתאר הנביא שלושה שלבים בגאולה. השלב הראשון (כב-כה) הגאולה הפיזית בקיבוץ גלויות ככתוב: "ולקחתי אתכם מן הגויים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם". השלב השני (כה-כז) הגאולה הרוחנית: "וזרקתי עליכם מים טהורי וטהרתם מכל טומאותיכם . . . ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם . . . ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם". ולבסוף השלב השלישי (כח) של השראת השכינה בגלוי בישראל: "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים".
כבר בשלב הראשון של הגאולה הפיזית מוצאים אנו דמיון בין שתי הגאולות, בגאולת יחזקאל אומר הנביא: "לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי" כך מוצאים אנו בגאולת מצרים כמו שמובא במדרש (שיהש"ר ב): "'קול דודי הנה זה בא' - זה משה, בשעה שאמר לישראל: בחודש הזה אתם נגאלין! אמרו לו: משה רבנו, היאך אנו נגאלין והלא אין בידינו מעשים טובים? אמר להם: הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים, ובמי הוא מביט? בצדיקים שבכם ומעשיהם". כלומר ששתי הגאולות לא היו בזכות ישראל אלא בחסד שמים. גם בשלב השני בגאולה הרוחנית מוצאים אנו דמיון בין השתיים, במעמד הר סיני כתוב "ויתייצבו בתחתית ההר", ועל כך אמרו בגמרא (ע"ז ב ב): "מלמד שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם". וכפיה כזו מוצאים אנו בנבואת יחזקאל: "ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם". ואין בכך סתירה לבחירה החופשית של האדם, שעליה נאמר: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שכלל זה של הבחירה החופשית אמור רק בתחום הפרט, בהתנהלות האישית של האדם הפרטי, אבל מהלכים הקשורים לכלל ישראל, כאן אין בחירה חופשית אלא היא נגזרת מהתכנית האלוקית של עם ישראל. רק בתחנה האחרונה מוצאים אנו הבדל בין השתיים, בעוד שבגאולת מצרים היתה השראת שכינה מוגבלת, ששרתה רק על המשכן בלבד בעוד העולם כולו נשאר במצבו ללא שינוי. מה שאין כן בגאולה העתידה שאז תשרה השכינה על הבריאה כולה, כמו שכתב הראי"ה בספרו אורות הקודש (עמ' שיא): "הרמת כל החול כולו אל הקודש - זאת היא מדת המעולים שבצדיקים, והמידה הצפויה לעולם בעתידו הנשגב, ביום ההוא יהיה על מצהלות הסוס קודש לה'" שאפילו הסוס שהוא סמל המציאות החומרית אף הוא יהיה קודש לה'.