פרשת פנחס: הדרישה להשתיק עוצמה נשית עולה לנו ביוקר

"לא להיות שוויצריות". חזרו ואמרו לנו בכל מיני הזדמנויות. בחברה, לעיתים גם בבית. "לא להיות שוויצריות" אמרו והתכוונו לא להתבלט מדי ולא להגזים מדי ולא לחרוג מדי מהשורה ולא להרגיז ולא לערער ובעיקר לא. לא להיות יותר מדי. ואפשר להניח שהיה כאן רצון לגונן מפני החברה שקשה לה עם האחר, אבל הרי הנפש שלך כמו התנועה בעולם, לפעמים בהתכנסות אבל לפעמים מבקשת החצנה, לפעמים בצללים אבל לפעמים רוצה לזעוק באור. אלא שמלמעלה ריחפה האזהרה - לא יותר מדי בדרישה, לא בהבעת דעה, לא בנוכחות. לא בהפגנת הצלחה. לא יותר מדי.

"וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלׇפְחָ֗ד... מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחׇגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה..."׃

אחרי המפקד שנערך לכל העם כדי לחלק את הנחלות למשפחות כשיגיעו לארץ "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ" ומצד שני "אַךְ-בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ", כלומר בגורל יקבע מיקום הנחלה וגודלה בהתאם לגודל המשפחה (שטיינזלץ), והנה באות בנות צלפחד למול כולם "לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכׇל־הָעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד" ואומרות: "אָבִ֘ינוּ֮ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒... וּבָנִ֖ים לֹא־הָ֥יוּ לֽוֹ. לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם־אָבִ֙ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן". אפשר לשער שלא היה להן קל להתייצב מול כולם ולתבוע זכות, וגם בטח היו שצקצקו מה הן מדברות ותובעות יותר מדי. אבל בנות צפלחד מעזות: "תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ".

תן לנו לרשת נחלה ואל תדלג עלינו כי אנחנו בנות הן אומרות למשה. ורבי אלעזר מגרמייזא (בכינויו "הרוקח" ע"ש ספרו), מגדול חכמי אשכנז במאה ה-12 שהנהגותיו חלות עד היום (למשל פסיעת 3 צעדים לאחור לפני תפילת עמידה) אומר עליהן שכבר בשמן ניכרת התנועה שתחוללנה בעולם: " 'מחלה... מחוללת לו, 'נעה' מניעה... 'חגלה' מחוג וגילה.." והן באמת הניעו שינוי.

משה שומע ומציג את "מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה" והקב"ה אכן מייסד סדרי ירושה משפטיים חדשים: "אִ֣ישׁ כִּֽי־יָמ֗וּת וּבֵן֙ אֵ֣ין ל֔וֹ וְהַֽעֲבַרְתֶּ֥ם אֶת־נַֽחֲלָת֖וֹ לְבִתּֽוֹ: וְאִם־אֵ֥ין ל֖וֹ בַּ֑ת וּנְתַתֶּ֥ם אֶת־נַֽחֲלָת֖וֹ לְאֶחָֽיו: וְאִם־אֵ֥ין ל֖וֹ אַחִ֑ים וּנְתַתֶּ֥ם אֶת־נַֽחֲלָת֖וֹ לַֽאֲחֵ֥י אָבִֽיו". סדר חדש נולד. ומחזק התלמוד שהיו הבנות "חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן" (בבא בתרא, קיט,ב) ועוד מדגיש "אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו". (ספרי במדבר קלד)

בבנות צלפחד היתה התעוזה לחשוב אחרת ולהגיד את זה בקול בתוך קבוצה עם מוסכמות אחרות. באו והעזו למרות שבטח היו שאמרו שהן "יותר מדי".

בחומש דברים מופיעה מצוות מעקה (כב, ח), שמחייבת בניית מעקה בבית חדש כדי ש"ְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּו". המעקה שמקיף את הגג ירחיק מהסכנה. חז"ל למדו מדימוי הגדר אזהרה כללית להתרחק מסכנה, גם נפשית, להישמר לפני שתגיע לקצה.

אלא שכל אחד מגדיר אחרת סכנה, ולכל אחד גבולות אחרים של מעקים וקצוות. את אורך השיער של הדודות השניות שלי לא ראיתי מעולם, והנה היום, השתנה המעקה, ומטפחת ססגונית מרהיבה ושיער גולש פזור מאחור נחשב לגיטימי. ולא רק שיער ולבוש וקודים שקיימים בכל חברה משתנים עם הזמנים, אלא גם תפיסות עולם ונקודות מבט. ואולי מה שנחשב עכשיו יותר מדי ועלול להרגיז, ייחשב עוד כמה שנים, אולי אפילו עוד כמה חודשים רגיל וטבעי?

ואיך בכלל יווצר שיח אם בכל קבוצת וואטאפ יש דברים שלא אומרים כי הם קרובים למעקה מבחינתם? איך תפרשי כנפיים בלי שיגידו עליך שאת יותר מדי? יותר מדי רוצה, יותר מדי אוהבת, יותר מדי נוכחת.

"חובת אדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל" אמר החזון איש, והאמרה היתה טבועה בחדר הדיונים בקורס מ"פים על הקיר, ואני זוכרת איך הייתי מסתכלת בקצינים לצידי ומנסה להמר מי יעז לגדול לעוצמת הנשמה שלו בלי לפחד שהוא "יותר מדי".

המחשבות האלו הילכו בתוכי זמן ארוך אבל השבעה באוקטובר העיר תחושה גדולה של בהילות. חוסר אונים עצום מול מה שקרה שהציף מחשבות על מה היעוד ומה הדרך וסך הימים הקצובים שיצרו דחף חירומי לעשות. התחלתי לשלוח דברים שנראו לי חשובים, לשתף, לצרף, ה"יותר מדי" נדחק הצידה. אם כי לא לגמרי. חברה אהובה ששיתפתי אותה בחששות מהיותר מדי, שלחה לי את השיר "רשיון להיות" של יחזקאל רחמים, ששואל מול רעשי העולם:

"מה תעשה? תחדל להיות?

אולי תציע את בשרך בנתחים דקים בתוך פנכה,

במקום לחיות את מה שקבלת:

כך וכך ימים קצובים אשר כולם שלך".

האומץ של העותרות ללכת נגד המוסכמות

השבוע נפל דבר. שש נשים, אביטל אנגלברג, שלומית פלינט, שרה סגל-כץ, רחל קרן, מישל כהן-פרבר שלומית פיאמנטה ושלושה ארגונים: "קולך", "מרכז רקמן" וארגון "עתים", הגישו לפני כמה שנים עתירה לבית המשפט העליון על שמונעים מנשים להירשם לבחינות ההסמכה של הרבנות הראשית. השבוע נקבע פה אחד בהרכב שלושה שופטים שזו הפליה אסורה. "חסימת נשים – 'דרשניות, צדקניות וחכמניות' – ציטט המשנה לנשיא סולברג את התלמוד על בנות צלפחד "חסימתן מן האפשרות לגשת לבחינות הנערכות על-ידי הרבנות הראשית הריהי הפליה אסורה" והוסיפה כב' השופטת דפנה ברק ארז – "פעם נוספת עומדות בשעריו של בית המשפט נשים, בעלות אמונה באורחות חייהן ואמונות על ההלכה באוצר ידיעותיהן, מבקשות לקבל יחס שווה בתחום שירותי הדת במדינת ישראל".

והרי אם לא האומץ של העותרות ללכת צעד אחד יותר מדי מול המוסכמות, איך היה מתחולל השינוי? ויש הבדל בין לנתץ מעקים ולפרוץ את הגדר כמו זמרי נשיא שמעון לבין הרחבה של השיח מתוך עמדה ערכית.

כך נוכל לראות את הייחודיות של כולם

כל אחד וטביעת האצבע הייחודית בתנועה בעולם. "ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה" (יומא, לח, ב). הרי כל אחד והילדות שעבר, העולמות שחלף בתוכם, והחיבורים שרק הוא מסוגל לרקום מהכל. באחד משיעורי הכתיבה, ביקשתי מהסטודנטים בניסן-נתיב להחליף מקומות ישיבה ו"עכשיו תסתכלו מסביב". העולם נראה אחרת לגמרי אפילו אם שינית מקום מושב. שונות אינסופית בין כולנו ולכל אחד המרחב שלו ואל תפחדו להיות יותר מדי ביקשתי והזכרתי גם לעצמי.

אתמול שלח לי בן זוגי סיפור על אבא שכול שמתוכו מתגלה כמה מיוחד האבא וגם הבן שגידל. ואמרתי בכאב, איך זה שלוקחים מכאן את כל הטובים והמיוחדים האלו, איך דווקא אותם. ופתאום חשבתי, אולי הזרקור מגיח על האדם רק באותו רגע נורא ורק אז נחשפים הסיפורים שעשו אותו מי שהוא, כל ה"יותר מדי" שייחד אותו בחייו. ואולי אם ניתן לזרקור להאיר על כל אחד ביומיום הרגיל, על מעשי ה"יותר מדי" שלו, "יותר מדי טוב", או מעז או נדיב או אנושי, אם ניתן לסיפורים "שוויצרים" להתגלות, נראה את הייחודיות בכולם.

בנות צלפחד היו כ"א֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑ו" כמו שמוגדר המנהיג הבא אחר משהֹ. הן מוציאות ומביאות דבר חדש לעולם. לכל קבוצה יש הכללים והמעקים שלה ואיכשהו לרוב כשתציע מחשבה אחרת, יהיו שיזוזו באי-נוחות מהיותר מדי שלך. אבל אולי אם נשתחרר מבין המיצרים שלנו, אז במקום להיות מאוימים מה"יותר מדי" שכל אחד מוציא, נתחזק בחוזקות שכל אחד מביא.

הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') בפרקליטות הצבאית, כותבת לתיאטרון ולטלוויזיה.