בפרשה הקודמת פגשנו גיבור אמיתי, אדם נמרץ בשם פנחס. תארו לעצמכם מצב שבו עם שלם נמצא בסכנה נוראית, והוא, בלי לחשוב פעמיים, קם ועושה מעשה שמונע אסון. פנחס לא חשב מה יגידו עליו, הוא לא דאג לביקורות או לכותרות בעיתון, לא ביקש לעשות את המעשה הפופולרי, אלא פעל מתוך קנאה לה' ומתוך אמת פנימית. הוא ראה את זמרי וכזבי בחטאם, ופשוט ידע שהוא חייב לפעול. "יקוב הדין את ההר", הוא קם וביצע את הדין.
ברית שלום וסגירת מעגל היסטורי
על מעשה הגבורה הזה, פנחס קיבל שכר עצום, לא סתם שכר, אלא "ברית שלום". מה זה אומר בכלל? זה כולל אריכות ימים, כהונה נצחית, ומעבר לכך – זכה לסגור מעגל עם סבו, אהרון הכהן. ניזכר בסיפור של חטא העגל, בו אהרון נאלץ על ידי העם ליצור את עגל הזהב, ובכך "לא קידש את ה' לעיני העם" באותו מעמד. התורה עצמה מעידה על כך: "ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרון" (שמות לב, לה). אור החיים הקדוש מסכם זאת בצורה מצמררת: "הא למדת, שהיה נחשב על אהרון הקלקול שגרם במיתת עם רב".
וכאן נכנס פנחס לתמונה. הוא, לעיני כל עם ישראל, דווקא כן קידש את שם ה'. הוא "היה מבקש לתקן מה שנפרץ", ובכך סגר מעגל היסטורי במשפחת הכהונה. בגלל המעשה הזה, יוחס פנחס ישירות עד אהרון הכהן. חז"ל כל כך התפעלו ממעשיו של פנחס, שהם אמרו: "אמר הקב"ה – בדין הוא שיטול שכרו" (מדרש רבה כא, א).
האם באמת "מגיע לנו" שכר?
על המשפט הזה של חז"ל, שואל הרב גולדוויכט זצ"ל (ראש הישיבה הראשון של כרם ביבנה), בספרו 'אסופת מערכות', שאלה נוקבת: "והרינו עומדים תוהים ושאר כל עושי מצוות, כלום לא בדין הם נוטלים שכר?" הרי אף אחד לא "גנב פרס", אז למה רק על פנחס נאמר "בדין"?
הרב גולדוויכט מסביר כאן עיקרון יסודי: בעצם, לא מגיע לנו שום שכר. אנחנו בסך הכל "שלוחא דרחמנא אנן"- שליחים של הקב"ה. הוא ברא אותנו בדיוק בשביל לקיים את רצונו. כמו שאנחנו אומרים בתפילה "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו", וכמו שנאמר "עם זו יצרתי תהילתי יספרו", ו"כל מה שבראתיו לכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו". אז אם אנחנו רק עושים את מה שנועדנו לעשות, למה מגיע לנו בכלל משהו?
התשובה טמונה בעובדה ש"חק הטוב להיטיב-"הקב"ה רוצה להיטיב לנו. המדרש בבראשית רבה ממחיש זאת באמצעות משל שסיפר ה' למלאכים בשעה שרצה לברוא את האדם, ובמשל תיאר שזה דומה למלך, שיש לו מלא כל טוב ואין לו אורחים, "מה הנאה דעביד". לקב"ה יש את כל הטוב שבעולם, אבל מי ייהנה ממנו? המלאכים, שהם רוחניים ואין להם עניין בחומר? זה "חבל" שהכל ילך לאיבוד. לכן הוא ברא אותנו, בני האדם, כדי שניהנה מהטוב הזה.
אבל יש פה דווקא קאץ'. תארו לעצמכם שאתם רוצים לאכול פיצה. יש שתי דרכים: ללכת למאפייה, או להזמין שליח. נכון, לחכות לשליח זה נוח, אבל כשאתם הולכים בעצמכם לאסוף את הפיצה, אתם רעבים יותר ונהנים ממנה הרבה יותר. כשאדם מקבל משהו "בחינם" בלי שהשקיע בו, הוא פחות מחובר לפרס הזה, וגם מרגיש קצת נבוך. לכן, הקב"ה נתן לנו מצוות. המצוות הן בעצם הדרך שלנו "להשקיע" כדי שנוכל לקבל את הפרסים
"בדין" -לא בחסד שגורם לנו מבוכה, אלא בזכות.
אז מה מייחד את פנחס?
אבל אם כך, מה כל כך מיוחד בפנחס שדווקא אצלו נאמר "בדין"? הרי גם אנחנו עושים מצוות ובזכותן אנו מקבלים שכר "בדין". השם משמואל מבאר לנו נקודה מעניינת:
יש דברים שאדם עושה כי אדונו ציווה. אם אדונך מבקש ממך לצחצח נעליים או לתקן את התריסים, ברור שאתה חייב לעשות את זה. אבל מה קורה כשעבד מבחין באיזה כתם שולי מתחת למדרגה השלישית בדרך למרתף, כשבעל הבית אפילו לא שם לב אליו? כשהעבד מנקה את הכתם הזה, למרות שהוא נקנה וכל מעשיו שייכים לאדונו, הוא מקבל על כך פרס "בדין" – לא בגלל צו, אלא בגלל גודל האהבה, הנאמנות והמסירות שהפגין כלפי אדונו. זהו "בדין" אמיתי, המגיע מעצם מהות האדם, מעבר לחסד שהתחפש ל"דין" כפי שהסברנו קודם.
פנחס לא קיבל "פקודה מפורשת" לקום ולעשות את מה שעשה. הוא ראה צורך, והוא פעל מתוך אהבה ענקית לה'. הוא לא חיכה לצו, הוא פשוט מילא את הלב שלו באהבה וקנאות לכבוד שמיים, וזה מה שהביא אותו למעשה הגבורה. זהו שכר שניתן על מה שמעבר לחובה, על התמסרות אדירה.
כמובן, אנו חוזרים בחזור והדגש לאחרים ולעצמינו, שאין אנו רשאים לעשות דבר שאינו מופיע במפורש בתורה, שלא נעשה מעשה פנחס, אך ראוי לנו לחנך עצמינו לחיות בתודעה כזו שאני מבקש לעשות את ה'מְעבר', כי אני רוצה, לא רק כי אני חייב.
תחושה נוספת אופפת אותי בימים אלה, סביב סוגיית הגיוס, כשצד אחד מבקש להיכנס אל שדה הקרב ולשאת בנטל, לא לעשות את ה'מעשה הפופולרי' והנוח, לקבל חיזוק מהמשפחות ומכוחם ומכוח העם מבקש להלחם מלחמה, להחזיר הכבוד לישראל, להסיר 'המגיפה' מהעם, כפנחס, לקחת רומח ולצאת לקרב, וזאת על אף (או בגלל) היות פנחס ממשפחת הכהנים, האמונים על לימוד התורה, ולעיתים נדמה שמהצד השני יש המבקשים לקחת רומח ולחפור בתורה.
אולי יש משהו ב"הנני" שנותן לו את 'בריתי שלום'.
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר ישראלי