פרשת פנחס: מי אתם - אנשי חול או אנשי קודש?

בפרשת השבוע מופיעים קורבנות הזמן בסדר שיכול להראות חריג ולא הכי מוצלח, אבל התבוננות בעין יהודית לאור משנתו של הרב ליכטנשטיין ממקמת אחרת את יחסי הכוחות בין בחגים לימות השנה

דוקטור משה מאיר 30/06/21 14:15 כ בתמוז התשפא

דגם המשכן בפארק תמנע, צילום: shutterstock
דגם המשכן בפארק תמנע, צילום: shutterstock

בפרשתנו מופיעה מערכת קורבנות הזמן. זה הסדר בו היא בנויה: קרבן התמיד [המוקרב כל יום], שבת, ראשי חודשים, פסח, חג הביכורים, יום התרועה [ראש השנה], יום הכיפורים, סוכות, שמיני עצרת [שמחת תורה].

הסדר הזה איננו ברור מאליו, אפשר היה לחשוב על חלופות. אפשר היה להבנות את לוח השנה על פי החגים, ורק לאחר מכן להשלים גם את ראשי החודשים השבתות והיום יום הרגיל. אפשר היה להתחלה מ'הימים הנוראים' - ראש השנה ויום הכיפורים, ורק אחר כך לעבור לחגים ולמערכת ה'רגילה' - ראשי חודשים, שבתות והיום יום. אפשר היה להתחיל מפסגת הזמן היהודי - יום הכיפורים. התורה בחרה להתחיל ביום יומי, בקרבן התמיד.

המושג 'תמידים כסדרם', היה מושג יסוד בחייו ובהגותו של מורי ורבי הרב אהרון ליכטנשטיין. פעמים רבות שמעתי ממנו את המושג 'תמיד' ופשרו'. על יום שבעה עשר בתמוז, אומרת המשנה:

 

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. [תענית פרק ד' משנה ו'].

 

בעיניו של הרב ליכטנשטיין, החמור מהחמישה הוא ביטול התמיד. ונימוקיו:

 

ישנן דתות ותפיסות דתיות שהתמידים תופסים בהם תפקיד מינורי ומשני בלבד. אמונות אלו שמות את הדגש על המועדים המיוחדים - רגעי השיא, שעות השיא וכד' - בניגוד ליומיום האפור והשגרתי. היהדות אינה שייכת לקבוצת דתות זו - עולם היהדות בכלל ועולם ההלכה בפרט מושתתים ובנויים על מושג התמיד...

 

המשנה במסכת זבחים קובעת:

 

 כל התדיר מחברו, קודם את חברו.

התמידים קודמין למוספין [קורבנות השבת והחגים]... [זבחים פרק י' משנה א'].

 

על כך כותב הרב ליכטנשטיין:

 

התפיסה העולה מהמשנה, לפיה התמידים סוללים את הדרך ומהווים תשתית למוספים, עומדת בניגוד חריף למנטליות הפופולרית. בדרך כלל נתפס האדם לחגיגיות, לייחוד ולחריג, ומזלזל - אם לא בוחל - בשגרה, בשעמום ובעול היומיומי. בניגוד לקונספציה השגרתית, מעמידה המשנה מערכת עדיפויות שונה: "התמידין קודמין למוספים". עמוק בתודעתנו הדתית טבועה התודעה שללא תמידין - גם מוספים לא יהיו, ואין אפשרות לבנות פירמידה הפוכה, המעדיפה את המוספים על התמידים.

 

עוד שותף לתמונת העולם הפרוזאית, המעדיפה את היום יום האפור על פני השבת, הוא הנביא ישעיהו. ישעיהו אבחן בעיה קשה בירושלים בתקופתו. מהצד האחד - דבקות במקדש ובהקרבת הקורבנות [המהווים באותה העת גם את מוקד השבתות, ראשי החודשים והחגים], ומהצד השני התנהגות מוסרית קלוקלת. ישעיהו - כמו ישעיהו - מגיב בחריפות שאין שני לה:

 

שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם, הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה.

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם?! יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.

כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם?! רְמֹס חֲצֵרָי.

לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא -לֹא אוּכַל, אָוֶן וַעֲצָרָה.

חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. [א' י' - י"ד]

 

אפשר לפרש את דברי ישעיהו, באחת משתי דרכים. האחת - שנאת הקורבנות במצב המוסרי הנתון. אם וכאשר ישתנה המצב המוסרי, יחזור ישעיהו לתמוך בעולם הקורבנות כביטוי ללוח השנה היהודי. השנייה - המצב המוסרי מהווה קטליזטור לעמדה שהיא ערך בפני עצמה. ישעיהו חושב שיש לבטל את הקורבנות, יתרה מזו - את החגים. עדיפים בעיניו חיים פרוזאיים, יום אחר יום, אפור אחר אפור, המאפשרים התמקדות באתגרים המוסריים. מתוך הכרות עם עולמו של ישעיהו, אני בוחר באפשרות השנייה.

על פי הפרשנות בה בחרתי, כאן מציע ישעיהו פירוק מערכת השבתות והחגים. בחלקו השלישי של ספרו - הנתון במחלוקת האם ישעיהו הראשון חיברו או ישעיהו השני - מציע ישעיהו הבניה מחדש של השבת:

 

אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר.

אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'... [ישעיהו נ"ח י"ג - י"ד]

 

ישעיהו יוצר כאן מיזם חדש של השבת, בלעדיו היא היתה נראית אחרת. השבת המקראית כוללת איסור מלאכה. ישעיהו חידש את המושג 'עונג שבת', את תוספות האיכות שברבות הימים באו לידי ביטוי - למשל - בבגדי השבת, בסעודת השבת, בהימנעות מלדבר על העסקים בשבת, בהליכה בנחת בשבת.

בלי שלב הפירוק, אי אפשר היה להגיע לשלב הבנייה מחדש. ככה זה.

יש עוד רובד עמוק למגמה הזו. תפיסת העולם המדעית, לא מבחינה באיכויות שונות של הזמן. אפילו תורת היחסות המשחקת עם הזמן - מאריכה ומקצרת אותו אבל לא משנה את איכותו התמידית. כתבי הקודש ובעקבותיהם החכמים ושלל דרכי המסורת, חולקות על התמונה הזאת ומורות על איכויות - צבעים וגוונים - של זמן. יש חול ויש קודש, יש שבת יש מועד ויש יום הכיפורים. האדם הוא מורכב. מובן שמורי ורבי הרב ליכטנשטיין וכנראה גם ישעיהו, שותפים לתמונה הצבעונית של הזמן. אבל בדבריהם - הם חוברים לזרמי העומק של התמונה השנייה - התמונה האפורה והאחידה של הזמן.

יהודה עמיחי בשירתו, חובר באופן רדיקלי לתמונה האפורה [וראו נא - יש שונות עמוקה בינו ובין הרב ליכטנשטיין ובין ישעיהו, אבל יש גם דמיון]. הוא פורס בשיריו תמונה של חלקי המסורת השונים, ומפרק אותם אחד לאחד על ידי היפוכם. לדוגמה, בשירו 'יום כיפור'. הוא פותח אותו באומרו: 'יום כיפור בלי אבי ובלי אמי, הוא לא יום כיפור'. זאת בניגוד לתמונת המסורת שאיננה תולה את הווייתו יום הכיפורים בחום ההורים. עמיחי כותב שבגלל ההיגד הזה, ביום כיפור הוא אוכל כדי לזכור ושותה כדי לא לשכוח. במקום 'סלח לנו' הוא זועק 'שכח לנו'. הפירוק של עמיחי שייך - מבחינה טיפולוגית לפירוק של ישעיהו, ולדעתי נוגע גם באפיק מחשבתו של הרב ליכטנשטיין.

עולם התמיד, הוא עולם ההתמדה, המאמץ הסיזיפי להתקדם צעד אחר צעד, ללא חגיגה וללא קרנבל. יום עמל ועוד יום עמל, תמידים - כסדרם.

 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר