ברכת המזון, ארץ ישראל והמקדש

בפרשתנו משווה הכתוב בין המן שאכלו ישראל במדבר לאוכל שהם עתידים לאכול עם כניסתם לארץ (כזכור ספר דברים נאמר ממש לפני פטירת משה, סמוך מאוד לכניסתם לארץ). בפרק ח' (פס' ב'-י"ח) נאמר:  "וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹקיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם-לֹא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה' יִחְיֶה הָאָדָם: שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה: וְיָדַעְתָּ עִם-לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ ה' אֱלֹקיךָ מְיַסְּרֶךָּ:  וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִצְוֹת ה' אֱלֹקיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ: כִּי ה' אֱלֹקיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:  אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקיךָ עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן-תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:  וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".

אם נתבונן בפשט הכתובים, בתחילת הקטע מזכיר משה לעם ישראל את הארבעים שנה שהיו במדבר. מצד אחד ה' סיפק את כל צרכיהם הגשמיים ההישרדותיים והם אכן שרדו, אולם לא היה סיפוק לתאוותיהם ולמותרות. בנוסף, אחת המטרות היתה ללמד את עם ישראל שלא רק הגשמיות היא המקיימת את האדם, אלא רצון ה'. הם ראו בעיניהם כיצד הם חיים מלחם ניסי ובגדיהם לא מתבלים באופן ניסי. הלקח הזה מלמד אותם ואותנו שגם הטבעי,  איננו עקב "חוקי פיסיקה" אלא עקב זה שזה רצון ה' שכך החוקיות שבה יתנהל העולם.

כעת, אומר משה, תקופת המדבר עומדת להסתיים ואתם הולכים לאכול לשובע בארץ ישראל. אתם עומדים לאכול בצורה טבעית, בהקשר הזה מצווים עם ישראל לברך את ה' על הארץ הטובה לאחר האכילה, ארץ שבה הם אוכלים אוכל מגוון ומזין, ולא מסתפקים רק במן, שאמנם מזין בצורה ניסית, אבל לא מהנה ומענג באכילתו כמו אוכל אמיתי. בהמשך הקטע מודגשת האזהרה שהטבע לא יבלבל אותנו, ושעלינו להבין ולזכור שגם כאשר הרווחה הגשמית מגיעה אלינו כביכול בדרך טבעית, היא איננה פרי עמלנו, אלא היא נס ומתנה מה', בדיוק כמו המן במדבר, גם אם נראה לנו כאילו עמלנו הוביל להצלחה. המסר הזה היה בולט לעין במדבר, אולם הוא רלוונטי גם לחיים רגילים הנסמכים על התנהלות טבעית.

מכל מקום, כאשר האדם מצווה להודות לה' על המזון שאכל, ולא לתלות זאת בכוחו ועוצם ידו, הוא מצווה להודות לה' גם על הארץ, שכן באמצעות הארץ הוא מקבל אוכל מגוון ומהנה יותר מהמן שקיבל במדבר, וממילא גם על כך צריך להודות. הגמרא במסכת ברכות (דף מ"ח עמוד ב') מביאה ברייתא המראה כיצד שלוש הברכות הראשונות של ברכת המזון נלמדות מלשון ציווי התורה בפרשתנו: "תנו רבנן מנין לברכת המזון מן התורה? שנאמר 'ואכלת ושבעת וברכת' זו ברכת הזן...'על הארץ' זו ברכת הארץ, 'הטובה' זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר 'ההר הטוב הזה והלבנון' ". התורה מצווה עלינו לברך את ה' לאחר המזון הן על האוכל שהשביע אותנו, והן על נתינת הארץ שסיפקה לנו את המזון. אולם ישנה בפסוק מילה מיותרת, כתוב על "הארץ הטובה" שנתן לנו. המילה "הטובה" באה ללמד אותנו על עוד הודיה פרטית בתוך הארץ, וזה על ירושלים. הגמרא מביאה ראייה לדבריה מפסוק אחר, בפרשת דברים, שבה ירושלים נקראה "ההר הטוב הזה".

בפועל, למרות שחיוב הזכרת הודיה על שלושת העניינים לאחר שביעה הוא מהתורה, שילוב הברכות בנוסח ברכת המזון חל בתקופת המקרא בשלבים, כל שלב של גאולה, משהתרחש בפועל, הוסיף ברכה אחת. כך אומרת לנו הגמרא (שם): "אמר רב נחמן משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים: דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש". כאמור, חיוב הזכרת עניינים אלו בדרך של הודיה וברכה לה' לאחר אכילה הוא חיוב מהתורה, אלא שאותם המנהיגים חיברו נוסח לאותה הודיה וברכה.

כאמור, מהות ההודיה על הארץ בהקשר של ברכת המזון הינה שהארץ מפיקה את מזוננו, וזאת בניגוד למן שאכלנו במדבר, ולכן הברכה השנייה התווספה בפועל רק משירשו את הארץ ואכלו מתבואתה, וזאת למרות ששלושת העניינים של הברכות הם מן התורה. כלומר, כאילו אמרה התורה שעליך להודות על כל שלושת העניינים, אבל על כל עניין רק כשהוא מתקיים ויש מה להודות עליו. כאן נשאלת השאלה מה עושים יהודים שלא גרים בארץ ישראל ולא אוכלים מתבואתה. האם יודו על ארץ מגוריהם המניבה להם תבואה, ולא על ארץ ישראל, בכדי לא לומר דבר שקר? אומרת לנו הגמרא במסכת ברכות (דף מ"ט עמוד א') "ר' אבא אומר... וכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע את ישראל בבונה ירושלים הרי זה בור". הבית יוסף (טור או"ח סימן קפ"ז) הסביר זאת "ונראה לי דטעמא משום ד'מנחיל ארצות' שייך גם לשאר עמים שהנחילם ארצות, ואנו צריכים שיברך על הנחלת א"י ביחוד". כלומר, אף על פי שהברכה על הארץ היא בהקשר של הצמחת התבואה, וזה שייך בכל הארצות, מכל מקום התורה ציוותה אותנו לברך דווקא על "הארץ הטובה", על הארץ המיוחדת שנתן דווקא לנו. סתם ארץ קיבלו כל העמים, אנו מברכים בדווקא על ארץ ישראל.

אולם, אם האדם אכל לא מתבואת ארץ ישראל, מדוע שיזכיר אותה בברכת המזון? כיצד היא קשורה להודיה על המזון? כאן אין לנו ברירה, ומחמת חיוב התורה להודות גם על הארץ, תיקנו לנו חז"ל, לאחר היציאה לגלות, להודות על הארץ בלשון עבר "ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו", אף על פי שלא היה לארץ בהכרח קשר למזון הספציפי שזה עתה אכלו. אין הדבר דומה לתקופת המדבר שטרם בירכו על הארץ, משום שאז עוד לא היה כלל על מה להודות, משום שמעולם לא ירשו את הארץ. אולם, בגלויות שלאחר מכן, שכבר התקיימה ההבטחה לרשת את הארץ, אלא שחטאינו ביטלוה זמנית, יש עדיין צורך להודות על קיומה של ההבטחה בעבר, תוך תפילה לחידושה בעתיד.

הדבר מזכיר את חגיגת החנוכה. אם אנו חוגגים את החזרת העבודה לבית המקדש בימי החשמונאים, מה לנו לשמוח ולחגוג ולהודות בימנו כאשר המקדש חרב ועבודתו שוב מושבתת? אלא מכאן אנו רואים שגם על נס עבר, שאינו רלוונטי לימנו ולא משפיע עליהם, חלה עלינו חובה להודות. באותו אופן החיוב להודות על ארץ ישראל חל עלינו גם כשאנו חלילה בגלות או גרים בחו"ל.

שאלה רעיונית נוספת שניתן לשאול הינה מה הקשר של הזכרת ירושלים בברכת המזון. אמת שזה החלק הכי חשוב בארץ ישראל, אולם, כאמור לעיל, הארץ עצמה במקור מאוזכרת בהקשר של זה שהיא מספקת את המזון, וממילא מה יחוד לירושלים בעניין זה? בהקשר זה נראה לי לתרץ שמכל הקטע של הפסוקים שהבאנו לעיל ברור שמהותה של ברכת המזון זה להזכיר לנו שגם ההצלחה הכלכלית הטבעית היא בעצם חסד רוחני מה', בדיוק כמו המן במדבר. בהקשר זה יחודם של בית המקדש וירושלים שהם מקום הפולחן המרכזי לה'. הם מזכירים לעם את נוכחות האלוקים בקירבם, ואת החובה לקדש גם את החיים הגשמיים. כידוע, בית המקדש נבנה אחרי שדוד הבין שלא יתכן שהוא ישב בארמון בעוד משכן ה' יהיה בתוך היריעה. בית המקדש, במהותו, מסמל את הכפפת הרווחה הגשמית לעבודת ה', שזה בדיוק אותו רעיון של כלל ברכת המזון, כנובע מהפסוקים בפרשתנו. משכך, ברור מדוע תפילה עליו מחויבת בברכת המזון.