פרשת עקב: מי שיעשה את כל אלה, יקבל בחזרה מבט חומל

{ז} כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: {ח} אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: {ט} אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: {י}

את הפסוק הזה בלב פרשת עקב אני מאוד אוהבת לא רק בגלל שהשם שלי לקוח ממנו, אלא בגלל העין הטובה ותחושת השפע שהוא נוסך בנו כלפי ארץ ישראל. תיאור ציורי של פלגי מים והררי נחושת, כחול וזהב, דבש מטפטף מעלי כותרת וגרגרים אדומים של רימון מנקדים את הנוף.

אולם על הפסטורליה הזו מרחפת כל הזמן תחושת סכנה. המלחמה היא אופציה נוכחת. הארץ מלאה גויים רבים וחזקים, שיש לרשת כדי לזכות ולשבת בה בבטחה, הפרשה מגוללת את כל הדרך הארוכה שעברו בני ישראל ממצרים ועד הנה, את החטאים וקשות העורף, את התאווה, את כל המידות הרעות שהיו צריכים למגר כדי להגיע אל הרגע הזה בו ה' מבטיח שילך לפניהם במלחמה כעמוד אש.

ההבטחה לניצחון והכרעת האויב תלויה במידה ובני ישראל ילכו בדרכי התורה. לא מתוך צדקתנו קיבלנו את הארץ. בחסד ולא בזכות מזכיר הכתוב שוב ושוב. בנקודת פתיחה כזו, על הסף, איך מגבשים יחס של אמון ושייכות לאדמה כשהכל כל כך שברירי, בכל רגע אויב יכול להפתיע, בכל רגע כמעט אפשר לאבד את החיבור?

כאן בא הפסוק המרגש בעיניי ביותר בפרשה, "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית". המבט המשגיח על הארץ ממעל, הוא חיבור רוחני בין שמיים וארץ. זיקה מתמדת שמתקיימת כל הזמן ומעניקה לארץ את הייחוד שלה. כדי להצליח באופן גשמי: יבול, שפע, תבואה וברכה. בישראל בניגוד למצרים, כדי שירד גשם נחוצות תפילות. נחוצה פעולה רוחנית. תפילה שמגביהה את הארצי ומקדשת את היומיומי. בשנתיים האחרונות שאלנו את עצמנו פעמים רבות איפה העיניים המשגיחות על הארץ? האם הן נעצמו? כשהיא נפלשה, ספגה אש, רוותה דם? איפה המבט המשגיח?

השפת אמת מביט על המפגש בין יעקב לעשיו ומבחין ב"יש לי רב" של עשיו ל "יש לי כל" של יעקב. לעשיו יש שפע גשמי. אבל יעקב, גם כשיש לו פחות, מרגיש שיש לו הכל. כי הוא מוצא בכל מה שיש לו חיבור עליון. כל דבר שזכה לו - הוא חש באופן עמוק שהגיע בצינור הישיר אל ה'. כך גם כאן.

כך היא גם ארץ ישראל. אנחנו מחוברים אליה כי יש משמעות נוספת לכל עץ וכל מעיין. הם מתווכים שמימיות. הוענקו לנו בברכה אלוקית. אנחנו חשים דרכם את הברית הזאת. את הייחוד. ומתי בעיקר נחוש אותם?

אומרת הפרשה כשנסיר את ערלת הלב. את אוטם הלב. בדיוק כמו בפירות גם ללב וברגש יש חלקים קהים שצריך להסיר. לפתוח את הלב בפני יתום ואלמנה, לאהוב את הגר. לראות את החלש בפגיעותו ולגונן עליו. מי שיעשה את כל אלה, יקבל בחזרה מבט חומל מראשית שנה ועד אחרית.

הכותבת היא דוברת נאמני תורה ועבודה קולך