"והיה עקב תשמעון" - וכן בהמשך הפרשה חוזרת התורה על הביטוי הזה: עקב לא תשמעון בקול ד' אלקיכם. משה רבנו חוזר כאן להדגיש ולברר ענין שהתורה כבר דברה עליו, ובכלל מזכירים הפסוקים בפרשתנו את פרשת בחוקותי: "אם בחוקותי תלכו וגו', ואם בחוקותי תמאסו וגו'". וכן שם "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ". ובפרשתנו "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרת צאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבתֶיךָ לָתֶת לָךְ".
מה שלשון ההתניה כביכול באה להדגיש הוא בחירתו החופשית של האדם. בפרשת בחוקותי נמצאת עיקר ההתניה וכאן מפרט משה רבנו את פנימיות הענין מבחינת תלות הדבר ברצונו של האדם והסבר על פרטי הנסיבות של תהליך קבלת החלטות. האדם מורכב שתי בחינות כפי שהתורה הודיעה לנו זאת מתחילת יצירתו. בחינה אחת טבעית השייכת למציאות העכשוית של העולם הזה, ובחינה עתידית השייכת לאמתת מציאות העולם הבא. החוק של העולם הזה הוא ההזדקנות התנוונות והמוות בעוד שהחוק של העולם הבא הוא הנצח וההליכה מחיל אל חיל. מצות ד' מהוות את הדרך אשר בה אנו הופכים - בחינת מהפכה - את המציאות של העולם הזה להיות פרוזדור והכנה למציאות של העולם הבא כך שחיי הנצח יהיו פרי עמלו של האדם ולא מתנת חינם בסוד "שונא מתנות יחיה".
לכן מדגישים שאם עשייתו של האדם היא בבחינת השמיעה אל העתיד, היינו שרצונו הוא להשליט את העתיד על הטבע כי אז הטבע עצמו נענה בפוריות, זאת אומרת בהתגברות ויתרון בחינת החיים על המוות. וההפך אם חלילה מעדיפים את ה-"עכשיו" לעומת העתיד, כי אז חונקים כביכול את האפשרויות העתידיות בחוקתיות הצרכים המידיים.
מכאן הצד הפרדוקסלי של הטוב שהקב"ה רוצה להעניק לנבראיו. מצד אחד מתנה כי החיים נתונים לכתחילה, ללא שום תנאי קודם, בבחינת על כרחך אתה נוצר, וכרוך במתנה הראשונית זו רצון עז ואדיר להתקיים. ובכך נתנת ההזדמנות להפוך את המתנה הזאת לקנין גמור (ועיין בסוגיות התלמוד על ענין האם מקנים לאדם שלא מדעתו), הרי שבדיעבד אין זו מתנה אלא זכות גמורה בבחינת הרי זה קנה עולמו.
וזה לשון חז"ל המדברים על שלוש מתנות טובות שנתנו להם לישראל, התורה, ארץ ישראל ועולם הבא, ושלושתן לא נתנו אלא ביסורים. ומה טבעה של מתנה הגורמת צער למקבל אותה? אלא הם הם הדברים שבחסדו רצה ית' שישראל יזכו באותן המתנות שהוא מייעד להם כדי שבדיעבד תהיינה אצלם כקנין מוחלט וגמור ללא עוררין מצד מדת הדין. ולכן יש כאן צד של נתינה גמורה מצד הנותן וזכות קנין גמור מצד המקבל.
או במילים אחרות: מצד המצב העתידי הרי יש כאן מלכתחילה מתנת חינם כל עוד טרם זכינו. והמאמץ לזכות בהם מנגיד את העתיד להווה והם היסורים לגבי המציאות של העולם הזה שחוקתיותו הוא המוות כאמור, בבחינת "יסור יסרני י"ה ולמות לא נתנני". היות ומלכתחילה למוות לא נתנני אלא לחיי נצח, לכן יסור יסרני בעולם הזה כדי להתגבר על אי-שלמותו ועל הקוצים והדרדרים הצומחים כתוצאה מאי-שלמות זו וגם יחד הכרחיים הם לקיומו שהרי בעצמם הם מהווים גם מזון ליצורים שונים ומשתתפים במאזן העדין של הסביבה. כמו שבגופו של האדם פועל היצר הרע להבטחת קיומו - רק שכאשר מתגברים הקוצים על התבואה, או משתלט היצר הרע על צד הטוב בכובשו שטחים לא לו כי אז שוב נשבר האיזון והקללה של קוץ ודרדר תצמיח לך גוברת על הברכה של "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וגו'"
והענין הזה הוא גם ענין הקדמת נעשה לנשמע. כי באמת לכתחילה היה מקום לחשוב שהיות והנשמע שייך לנשמה והנעשה לגוף, היה צריך להקדים את הנשמה לגוף והנשמע לנעשה. אלא ששוב הם הם הדברים: השיעבוד של הנעשה לנשמע מתבטא בכך שהעכשיו שהוא קודם בזמן משועבד לעתיד ופועל בהתאם לו. וזו היא גם הבחינה של עליונותו ויתרונו של האדם על הבהמה הפועלת כולה אך ורק מבחינת השגת ייעודים מידיים ואינה מסוגלת להשקיע לעתיד. וזה הוא גם שורש הנבואה המסוגלת לגלות את העתיד בתוך ומתוך ההווה. ולכן כל משך זמן העולם הזה הנבואה שייכת לבחינה הכללית של כנסת ישראל שמבחינת כללותה שייכת היא כבר כולה לעולם הבא - כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, עד אשר הטוב המיועד יהיה חלקו של כל אחד ואחד - ומי יתן כל העם נביאים, בב"א.