בתחילת פרשת עקב מעלה משה בדבריו חשש, שיתכן שיחששו ישראל בראותם מלחמה בכיבוש הארץ (ז, יז): "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם". כנגד חשש זה (המזכיר מאד את חששם של ישראל בחטא המרגלים) אומר משה (ז, יח-יט): "לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם". ועוד הוא מוסיף ואומר את שנאמר כבר בעבר (שמות כג, כח): "וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ. לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא". אך עם זאת הוא מזכיר הסתייגות מסויימת (שאף היא נזכרה שם פסוקים כט-ל): "וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה".
בנוגע להסתייגות זו כתב רש"י:
"פן תרבה עליך חית השדה - והלא אם עושין רצונו של מקום אין מתיראין מן החיה, שנאמר (איוב ה, כג) 'וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ', אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא".
לדעת רש"י, אכן ראוי היה שיכלה ה' את הגויים האלה מהר מהר, אך כיון שגלוי לפני הקב"ה שישראל עתידים לחטוא ואז לא יוכלו לעמוד כנגד החיות שיבואו במקום עמי הארץ, לכן נעשה הדבר "מעט מעט" ואז לא תרבה חית השדה על ישראל.
והרמב"ן כתב:
"ואף על פי שהפרשה הזאת להבטחה נאמרה, כבר הזכרתי (לעיל ד כה) כי משה רבינו במשנה התורה יבטיח ויזהיר, וירמוז כי לא תגיע זכותם להכריתם כלם כאחד ושישבית חיה רעה מן הארץ כמובטח להם בפרשת אם בחקתי (ויקרא כו ו), אבל יהיה כאשר אמר, שיאבידו את רובם ומלכיהם בתחלה ואחרי כן יאבדו הנשארים".
לדעת הרמב"ן, "לא תגיע זכותם" של ישראל לכילוי מהיר של עמי הארץ, וכן להשבתת חיה רעה מן הארץ, ולכן יֵעשה הדבר "מעט מעט".
אולם הרלב"ג הבין אחרת הן את משמעות הביטוי "חית השדה" הן את משמעות "ההתעכבות" בכילוי עמי הארץ.
על הביטוי "חית השדה" כתב הרלב"ג (מהדורת מעליות, עמ' 111-110):
"והנה אמר זה על צד המשל לגוים אשר סביבותיהם, שהם חוץ מן הארץ הזאת אשר הוגבלה עתה להיות לישראל, כי בראותם זה יעזרום, לפחדם שיעשו ישראל להם ככה כמו שעושים לאלו; אך בלוכדם עיר אחר עיר לא ירגישו בזה כל כך גם הגוים ההם אשר צֻוינו להשמידם, ולא תהיה המלחמה עִם עַם רב מאד".
"חית השדה" אינו כינוי לחיות שישתלטו על שטחי הארץ, אלא כינוי לעמי הסביבה שיבואו לעזור לעמים הנכבשים בארץ כנען מפחד שיד הכובש הישראלי תגיע גם אליהם. לכן בא הציווי לכבוש "מעט מעט" באופן שלא יעורר הדבר את עמי הסביבה "ולא תהיה המלחמה עִם עַם רב".
ואם נשאל: האם יש מעצור לה' להושיע את ישראל כנגד רבים? בתשובה לשאלה זו כותב הרלב"ג בהמשך את אחת מהשקפות היסוד שלו שעליה הוא חוזר במקומות רבים:
"ואף על פי שיד ה' יתעלה לא תקצר, הנה יבקש על הרוב במה שיעשהו הסיבות הנאותות, כשיתכן זה, כמו שזכרנו במקומות רבים במה שקדם לנו מהביאור בזה הספר".
וכן כתב הרלב"ג גם בחלק התועלות (עמ' 140):
"התועלת הרביעי הוא להודיע כי אף על פי שה' יתעלה שליט לעשות כל אשר יחפוץ, הנה יבקש תמיד הסיבות היותר נאותות, כשאפשר זה, ולא יחדש מופת אלא אם יביא הצורך אל זה, כי הוא אינו שונא הטבע, כי הוא סידר אותו, ולזה לא יחלוק עליו אלא בעת הצורך, וביותר מעט שאפשר לו אז לחלוק עליו. ולזה אמר 'ונשל ה' אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט, לא תוכל כלֹתם מהר פן תרבה עליך חית השדה'; ואף על פי שהיה ה' יתעלה יכול לכלותם מהר ולשמור ישראל שלא תרבה עליהם חית השדה, הנה לא הסכים לעשות זה אחר שאפשר הגעת המכוון לישראל בזולת זה".
הקב"ה לא רצה לכלות את עמי הארץ מהר לא בגלל חטאי ישראל ולא בגלל שלא הגיעה זכותם אלא משום שזו דרכו. דרכו של הקב"ה לפעול על פי חוקי הטבע שיצר, ולא לשנותם אלא בעת הצורך, וגם אז "ביותר מעט שאפשר לו אז לחלוק עליו". ולכן כשהמטרה יכולה להיות מושגת על ידי "הסיבות היותר נאותות", כך יהיה.