נח יוצא מן התיבה ומקריב קרבן לה', תגובת ה' מפתיעה בעוצמתה " וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ... לֹא -אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ." ה' מבטיח באופן ודאי שהמבול לא יחזור. אבל מדוע ה' בטוח כל כך שלא יהיה צורך להביא מבול פעם נוספת על העולם? הרי הבחירה החופשית בידי בני האדם והם עלולים לחטוא בשנית כפי שכבר התרחש?
כדי להבין זאת יש לראות בתיבת נוח לא רק הצלה של בעלי החיים אלא מעשה עמוק של תיקון וחזרה בתשובה. שורש החטא של דור המבול היה ההתנשאות "ויקחו להם בני האלהים את בנות האדם" בני האלהים, בני השרים והשופטים, ראו את עצמם חופשיים לקחת בכפיה את בנות האנשים הפשוטים ולהתעמר בהם. זהו החמס אשר ה' הופך בגללו את העולם במבול, התעמרות וחברה מעמדית אשר מנצלת את חבריה ואת שאר יצורי העולם.
ניתן לומר ששורש החמס הזה נובע כבר מזמן ימי הבריאה, כאשר כל יצור נברא ביום אחר, ונוצר מצב שבו האדם חש שהוא הגיע לעולם אחרי כולם, משוכלל מכולם, ולפיכך נועד שאר העולם לשרתו. כבר אדם הראשון מרשה לעצמו לנצל את גן עדן ולקחת גם מהעץ שנאסר עליו, וקין מרשה לרצוח את אחיו ולנצל את האדמה כדי להסתירו, עד שקול דמי אחיו זועקים ממנה. האדם מנצל את הבריאה ללא כבוד ותחושת שותפות.
לפי הסבר זה אנו מבינים שהתיבה איננה רק הצלה מן המבול השוטף, התיבה היא מסע גיבוש מטלטל אשר מארגן בורא עולם לאנושות ולכל יצירי העולם. ה' מבין שעולמו התמלא במעמדות ותחושת התנשאות, ולכן הוא מכנס את כל הבריות לתיבה אחת קטנה ושם הם צריכים ללמוד בשנית כיצד לדאוג ולהתייחס זה לזה. התיבה היא מעין בריאה מחודשת של העולם, כאשר אין עליון ותחתון, אלא כולם נבראים ויוצאים מן התיבה באותו יום, בבת אחת. כולם חשים סוף סוף את שותפות הגורל בקיום המציאות השברירית של היקום. ללא תחושת ניצול והשתלטות.
הרמב"ן מסביר שסוד הקורבן הוא סוד האחדות, הלקיחה של העצים והמנחות מן הצומח, הבשר מן החי והכוונה של המקריב מן האדם, יוצרת אחדות נפלאה אשר עולה כליל על המזבח. מטרת הקרבן של נח היא לבטא את אותו הסכם בלתי כתוב של אחדות הבריאה שנוצר בעקבות השהייה בתיבה. לפיכך כאשר נוח יוצא מן התיבה וה' מריח את קרבנו, ה' יודע שמסע הגיבוש הצליח ולאחריו לא יהיה עוד פירוד חד כל כך כפי שהיה בעבר.
לצערנו הסיפור איננו מסתיים באופן חיובי כל כך, נוח מבין שהעולם התעלה במדרגה וחושב שאכן הגיע הזמן לחזור לגן עדן, הוא מנסה לברוח מן הדעת אשר גורמת לנו לחוש נבדלים ומחולקים מן המציאות, ושותה מן היין. העובדה שנח מסיר את בגדיו גם היא נסיון נוסף לחזור למציאות של גן עדן, שבו אין צורך שוב במחיצות ולבושים בין נברא לנברא, אלא כולם באחדות אחת. נוח מבין את המגמה שאליה צועד העולם... אך הוא מקדים את זמנו.
האמת הייתה שהמדרגה שאליה העולם הגיע איננה של גן עדן הטהור אלא רק פסיעה נוספת בדרך אליו. נוח הקדים את זמנו וניסה לקפוץ למדרגה עליונה מידי. בנו הצעיר שראה זאת לא היה כשר למבט העליון הזה ולכן הוא חושב שמדובר בשכרות פשוטה ומבוזה. בניו האחרים הבינו שהעולם איננו בשל למדרגה זו וכיסו את אביהם בחזרה בלבוש המפריד.
אברהם אבינו הוא שיאחוז בלפיד האחדות בפרשות הבאות, אבל לא בדרך של קפיצת מדרגות אל גן עדן, אלא בתהליך איטי וארוך של חינוך האנושות, דרך אחדות פשוטה של הכנסת אורחים ודאגה לבן אחיו הגר והחלש. רק כך , בדרך איטית ויסודית של תיקון החברה והאנושות, צריך עם ישראל לסיים את תהליך האיחוד שהחל בעת הכינוס של המציאות כולה בתיבה הקטנה.