שותפות הגורל

"וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים... וַיּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחומֶר. וַיאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְראשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם..." (בראשית י"א 4-1)

חז"ל עמדו על כך שבפרשת נח, "מעשה דור המבול נתפרש - מעשה דור הפלגה לא נתפרש" (בראשית רבה ל"ח). מה היה, אם כן, החטא הנורא שגרר אחריו ענישה של פיזור ובלילת השפה? רבים ניסו לחשוף את התעלומה, ונראה לי להוסיף על דבריהם ולומר, כי מהמילים "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" עולה כי הם שמו את האדם בראש ולא את האל. "נעשה לנו שם" - נעשה את עצמנו - שם.

בעידן המודרני אנו עדים לתופעה כזו בדיוק. היא נקראת הומניזם ועליה מבוססת החילוניות הכלל אנושית וגם זו הישראלית. זו, רואה באדם ריבון על עולמו, גופו, מעשיו ומחשבותיו; זאת, בניגוד להשקפה הדתית המייחסת את הריבונות על האדם ועל עולמו לגורם על-אנושי, אלוהים. ואם כבר ישנה אמונה מסוימת בקיומו של אל, אליבא דהתפיסה החילונית-הומניסטית, אין זה אלא אלוהים כיציר כפיו של האדם. האדם הוא העליון, ריבון העולם.

על המושג הומניזם, חלק בחריפות פרופ ישעיהו ליבוביץ. הוא טען כי ההומניסט שם את האדם כערך עליון, ומכאן נובעת בהכרח המסקנה, כי לא ניתן לכוף עליו שום מסגרת פוליטית כמו מדינה או חוק, שכן האדם הוא העליון ולא הם, ולכן ההומניסט הינו בהכרח קוסמופוליטי ואנרכיסט. בנוסף, על פי ההומניזם, אין שום דבר שיש להקריב למענו חיי אדם, שכן זה ישים את האידיאל עליו יש להיהרג מעל האדם. ולכן הדוגל בהומניזם הינו בהכרח פציפיסט. ולסיום, טען ליבוביץ, שאם האדם הוא העליון הרי שגם האל נמצא מתחתיו, אם בכלל הוא קיים, ולכן ההומניסט הוא בהכרח אתיאיסט. באחת: לשיטתו, ההומניסט הינו בהכרח קוסמופוליטי, אנרכיסט, פציפיסט ואתיאיסט. ליבוביץ טען שיש להבחין בין המושג הומניזם לבין התנהגות הומאנית. ולהומאניות מי יכול להתכחש. לזאת יסכימו כולם דתיים כחילונים.

שותפות המובילה לאחריות

אבל החילוניות הישראלית דוגלת בהומניזם, וכל הקורא את דברי ההוגים החילונים יכול, ובצדק, להתרשם כי לא נמצא שם שום דבר שאיננו אוניברסאלי. כל אדם, באשר הוא אדם מוסרי, יכול להסכים להתנהגות הומאנית. מה אם כן נחשב יהודי בתרבות הישראלית?

ונראה לי לומר כי דבר אחד שכחו לציין כל המלומדים שכתבו את רעיונותיהם הישראליים-חילוניים-הומניסטיים. הם עסקו בעיקר בלמצוא חלופות למסורת ישראל. רצו לומר שהחילוניות ההומניסטית הינה תרבות לגיטימית כיהדות. אך נראה שהם כשלו, כל עוד לא הזכירו את מה שקושר אותם לעם היהודי ומורשתו היהודית, על אף הניתוק ממסורתו הדתית, והוא - שותפות הגורל. אם נוסיף את שותפות הגורל, יוכלו הם לקרוא לעצמם תרבות יהודית-ישראלית-חילונית.

שותפות גורל מביאה בהכרח לאחריות כלפי האחר, ומכאן, כהמשך טבעי, להגיע לשיתוף פעולה. אם אכן כל אחד עומד בפני עצמו ורק לו לעצמו הוא דואג, לא נגיע רחוק. וזהו בדיוק מה שקושר את פרשיית דור הפלגה לנושא הראשון של הפרשה, נח והמבול. לנח לא היה את הרגש הנכון של שותפות הגורל. הוא אכן דאג רק לעצמו. הוא הציל את עצמו ואת מקורביו, ומבחינתו באמת "אחרי המבול". אך העדר שותפות הגורל, הביאה אותו גם לחוסר רגש האחריות כלפי האחר והזר. הוא בנה לו לעצמו את התיבה, הציל את עצמו, וכל השאר אבד. עד כדי כך מגיעים הדברים שבזיכרון האנושי נצרב המבול בשם "מי נח" (בהפטרה שאנו קוראים, ישעיהו נ"ד 9).

פרשת נח מלמדת אותנו - אם אין רגש של שותפות גורל, גם הרגש ההומניסטי לוקה בחסר.