פרשת בראשית הסתיימה באוירה של כישלון. לאורך כל הפרשה, מאדם הראשון ועד נח, סיפור שאינו יכול שלא לעורר תחושה של פסימיות לגבי עתידה של האנושות מבחינת יכולתה למלא את תפקידה לפי רצון ד בורא העולם. אפילו נח רק מצא חן (בבחינת חנינה) בעיני ד. התורה מדגישה שהוא היה צדיק במידה מסויימת כדי שלא נחשוב שהוא מצא חן וניצול על אף היותו רשע. אבל מי שאינו מסוגל להציל את דורו אינו זכאי להציל את עצמו. לכן היה גורלו של נח להמחות יחד עם כל בני דורו - אלא שמצא חן בעיני ד.
אם אנו עוקבים אחרי התפתחות הסיפור המקראי מראשיתו, מתברר באופן חד משמעי שסיבת החלטת ריבון העולמים "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה", איננה דתית במובן הפשוט של המילה, אלא מוסרית. הדת נתפסת בעיני הרוב, בין שהוא דתי או חילוני, כענין של עבודת השם (יאמר הדתי) או כפולחן (יאמר החילוני). זאת אומרת שמעבר להבדל סמנטי המתבטא בניסוח, אין הבדל של ממש בין שניהם. נכון שלהבדל הסמנטי עצמו יש משמעות. אבל לסופו של דבר, נקודה זו שייכת יותר לתחום מדעי החברה מאשר לתחום הדו-שיח בין דתיים לחילוניים. וייתכן מאד שכשלונם של הראשונים כלפי השניים, להסביר במה מדובר, נובע מכך שהדתיים חושבים לאמיתו של דבר במונחים חילוניים, עם כביכול נתון אחד נוסף שהוא האמונה. ולמחוסר אמונה, או ליתר דיוק, למי שרואה בהשתחררות מהאמונה הישג משמעותי, זה שחסר לו סממן האמונה בתבשילו האינטלקטואלי, הינו ברכה. נכון שיש כאן שתי השקפות עולם השונות זו מזו באופן רדיקלי, אבל הגישות למושג "השקפת עולם" הן זהות.
נראה שהיה מן הראוי להרחיב את הדיבור בנושא זה כי הוא קשור בצורה עמוקה עם ההערה שהתחלנו בה, היינו שלפי הסיפור התורני, לא נחתם גזר דינו של דור המבול על פשעים דתיים, כגון עבודה זרה, אף על פי שהיו עובדי עבודה זרה, אלא על השחיתות המוסרית והחמס ביחסים בין אדם לחבירו. במילים אחרות, דור המבול לא נשפט על כך שחזר על חטאו של אדם הראשון, אלא על כך שהמשיך בחטאו של האדם השני ואף שיכלל אותו. חטאו של האדם השני הוא רצח הבל על ידי קין. וזאת אומרת שהשקפת עולמה של התורה כעיקרון אינה השקפה דתית אלא השקפה מוסרית. ועוד יש רמז לכך מדברי חז"ל בנושא הזהות המוזרה הנקראת "צדיק שאינו טוב", היינו מי שטוב לשמים ורע לבריות, ועליו אמרו "הרחק משכן רע!".
מה שאנו למדים מכאן הוא שלאמיתו של דבר, רובה ככולה של התורה העוסקת במה שאנו קוראים "תיקון העולם", מהווה קריאה והסתה למהפכה כוללת בגישתו של האדם לסביבתו הפרטית והחברתית. מה שהתורה מסבירה לנו בפרשתנו הוא שהחברה האנושית הגיעה למצב בלתי נסבל של אלימות בכל תחומי החיים עד כי היתה חסרת תקוות שיקום. זו אזהרה חמורה. כי בעוד שניתן אולי לשקם אדם פרטי ולחנכו מחדש, ואם לא מצליחים בכך אזי אפשר לכלוא אותו, ואולי דבר זה הינו נכון גם לגבי קבוצות קטנות יחסית, כאשר התופעה הופכת להיות כללית יותר, מושרשת בדרכי האדם עלי אדמות, כטבע שני או אפילו ראשון, כי אז לא נשארת ברירה והתוצאה היא מבול, הפיכת סדום ועמורה, וציווי של תמחה את זכר עמלק מתחת השמים.
בכל המקרים האלה, מוכח כי אכזריותו של האכזר חייבת בסופו של דבר להיות מופעלת נגד עצמו. אבל דור הפלגה, דור מגדל בבל, שהקים ציוויליזציה שהיתה מכוונת נגד ריבונו של עולם, על אף שהיא יצרה חברה טוטאליטרית ללא רחמים, לא נדונה למות אלא לגלות: "ויפץ ד אותם משם על-פני כל הארץ". כאן מתחילה הפזורה האנושית שהיא הפזורה היסודית. בשלב מסויים בהסתוריה, ישראל גוי אחד בארץ יתבקש לצאת למסע באותה הפזורה.
כדי להבין באמת מה שיש ביו תפיסתה של התורה לבין תפיסתם של החילונים והדתיים כאחד, עלינו ללמוד ולהבין את המהפכה המתחילה עם אברהם אבינו מהפכה ששנתה את העולם, מהפכה שנמשכת לאורך כל ההיסתוריה ובכל זאת טרם הושלמה. היום, האחריות היא שלנו. עלינו להחליט האם ברצוננו להיות מבני בניו של אברהם או מבני בניהם של יריביו.