פרשת נח מעבירה לפנינו עולם בנוי, חרב ובנוי. בריאת עולם מחודשת יש מיש. העולם שוב הוקף במים, כמו בימי בראשית, ושוב נקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד ונראתה היבשה. עולם נולד מחדש, כמו עובר, המוקף מים ויצא לאוויר העולם. התיבה שימשה כרחם, ששימר את כל מה שרצה הבורא לשמר, לימים שאחר המבול. יש גם ברכה מחודשת "פרו ורבו ומלאו את הארץ" כמו בראשונה.
מצב בהפטרה: סותר על מנת לבנות
ההפטרה (ישעיהו נד) מעבירה לפנינו אומה בנויה, חרבה ובנויה. עם ישראל ישכח את בושת עלומיו, ירחיב את מקום אהלו, יפרוץ לימין ולשמאל ויושיב ערים שוממות. התנהלות זו של עם ישראל בנויה על חוק היסטורי שקבע הבורא:
כשם שה נשבע שלא יהיו עוד מי נח (= מבול) על הארץ ולכן העולם לא יחרב כבימי המבול, כך נשבע ה שעם ישראל לא יעלם מבמת ההיסטוריה.
"ברגע קטן עזבתיך (וראו מה קרה לנו...)
וברחמים גדלים אקבצך ( וראו כמה טוב עוד צפוי לנו...)
...אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ,
כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך,
כי (אפילו) ההרים ימושו והגבעות תמוטינה
וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט".
את דברינו נשלים מהפטרת בראשית, שלא קראנו בשבת שעברה בגלל הפטרת "מחר חדש":
התורה לא התחילה מן "החדש הזה לכם ראש חדשים" ואך לא מ"לך לך מארצך וממולדתך". היא התחילה מן ההודעה "ה בורא השמים ונוטיהם, רקע הארץ וצאצאיה".
מן הקוסמוס כולו ומן האנושות כולה. בחירת ישראל נועדה "לפקח עיניים עורות, להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא ישבי חשך". עד ש"נסגו אחור, יבשו בשת הבטחים בפסל, האמרים למסכה - אתם א-הינו".
השליחות ההיסטורית ארוכת הטווח אינה קלה כלל. ההבטחה הא-להית "כי תעבר במים- אתך אני, ובנהרות - לא ישטפוך, כי תלך במו אש - לא תכוה, ולהבה - לא תבער בך" מלמדת על כך שעם ישראל בא באש ובמים כדי לקיים את השליחות הא-הית שהוטלה עליו. בסופו של תהליך "כל הגוים נקבצו יחדו...וישמעו, ויאמרו אמת".
"אתם עדי, נאם ה, ועבדי אשר בחרתי. למען תדעו ותאמינו לי, ותבינו כי אני הוא,
לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה".
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון