במילים שונות משתמשת התורה כשהיא רוצה לדבר על נורמות שלפיהן חיים אנשים, בין אם הם מעם ישראל ובין אם הם שייכים לעמים אחרים: חוקים, משפטים, תורות, מצוות. מפרשים רבים עמלו על מנת להסביר את המינוחים השונים הללו ולקבוע האם מדובר במילים נרדפות או שמא קיימים הבדלים בין ההוראות השונות שלהם. מעניין לשים לב לכך שלחלק מהמילים הללו יש מספר הוראות שהן שונות זו מזו, גם אם קרובות. אחת מהן זו המילה 'משפט'. כמו בלשון של היום, גם בתנ"ך היא מופיעה בדרך כלל בהקשר של נורמות התנהגות, על פי רוב ביחסים שבין אדם לחברו (כמו בפסוק שפותח את הפרשה), או ביחס לעשיית דין. אולם לעתים היא באה במקום התואר 'נכון' או 'ראוי' (כזה הוא הביטוי "כַּמשפט", שפירושו: כראוי, כהלכה).
אנחנו חיים בעולם מאד משפטי. כל דבר הפך לשאלה משפטית. קשה להתנהל בחיים הציבוריים והעסקיים, ואפילו בצבא, בלי עורך דין צמוד. לאחרונה אנחנו שומעים יותר ויותר את המונח "מניעה משפטית", בעיקר מכיוונם של יועצים משפטיים. ראשון לכולם – היועץ המשפטי לממשלה. כך לדוגמה, אביחי מנדלבליט השתמש במונח הזה כשניסה (והצליח) למנוע את מינויה של עו"ד אורלי בן ארי למ"מ פרקליט המדינה. בהמשך עשה כך גם בניסיונו למנוע את המינוי של עו"ד דן אלדד לאותו תפקיד. מניעה משפטית נטענה גם ביחס לפעולות מסוימות של הממשלה הנוכחית, שזוכה לאחרונה לכינוי "ממשלת מעבר", מונח שאינו מופיע בחוק. כמו מנדלבליט, גם היועץ המשפטי של הכנסת מרבה להשתמש בנשק ה"מניעה המשפטית" בבואו לפסול מהלכים כאלה ואחרים בכנסת.
לא בכדי משתמשים יועצים משפטיים במונח "מניעה משפטית", ולא "מניעה חוקית". הפעולות שהם מבקשים לסכל מותרות על פי חוק, ולכן הם אינם יכולים לטעון שאלה אינן חוקיות. אם כך, מדוע הם מבקשים לפסול אותן? משום שבעיניהם הן אינן ראויות.
את הערבוב בין המותר והאסור לבין הראוי למדו היועצים המשפטיים מעמיתיהם השופטים. בעשורים האחרונים, שעומדים בסימן המהפכה שחולל אהרן ברק, מרבים השופטים להשתמש בנימוק של הסבירות והמידתיות בבואם להכריע בשאלות חוקתיות, ובעיקר כאשר הם מבקשים למנוע מהממשלה או מהכנסת לנקוט בפעולה מסוימת. בעשותם כך הם משתמשים בהוראה הנוספת של המילה "משפט": הדבר הראוי והנכון. אולי מילה זו, שמשתפת במובניה השונים את המקצוע שאליו הם הוכשרו ושבו הם עוסקים (עשיית דין) יחד עם התואר "ראוי", הטעתה אותם לחשוב שמקצועם והכשרתם מקנים להם את הסמכות לקבוע מה הדבר הנכון לעשות בכל עניין ועבור כל אדם במדינה. אולם לא כך הם פני הדברים. המשפטנים במדינת ישראל ממונים על עשיית הדין על פי חוקי המדינה. פעולות ומצבים שהחוק אינו מתייחס אליהם (מה שמכונה בעגה התורנית "דברי רשות") אינם בתחום סמכותם. דעתם בענייני צבא, כלכלה, אנרגיה או תרבות אינם חשובה מדעתו של כל אדם אחר. אפילו בתחום המוסר אין להם יתרון, למרות שהם תופסים את עצמם כממונים על עיצוב דמותה המוסרית של מדינת ישראל. אף אחד לא מינה אותם לכך. אף רשות לא הטילה עליהם אחריות זו.
למעשה, עניין זה בדיוק הוא לב ליבה של המחלוקת שמטלטלת את מדינת ישראל בדורנו: בעיני אהרן ברק וחסידיו, "מלוא כל הארץ משפט". 'משפט', ולא 'חוק', כי כידוע החוק אינו ממציא מזור לכל בעיה. ובחללים הפנויים שמותיר החוק יש לפנות לשופטים או למשפטנים על מנת שיפסקו את פסוקם. אם נזכור שהממונים על פרשנות החוק הם השופטים ושהם מפרשים אותו ככל העולה על רוחם על מנת להגיע לתוצאה הרצויה על פי תפיסת עולמם, הרי שאם גם החלל הפנוי מהחוק מסור בידיהם של השופטים – התוצאה שמתקבלת היא שלטון מוחלט שלהם, בכל תחום בחיינו.
אז כן, אלה הם חיינו בזמן האחרון. בדיוק בגלל זה חשוב להזכיר לפוליטיקאים: כאשר נכנסתם לתפקידכם נשבעתם אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לא למערכת המשפט ולמשפטיה.
בידיכם הדבר, אם רק תעיזו.