(ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: (פרק כג)
במשנה מסכת בבא מציעא (פרק ב משנה י; לב ע"א) מובא: "הלך וישב לו, ואמר: הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק - פטור. שנאמר 'עמו' ". כלומר, אם בעל החמור אינו משתתף בפריקת חמורו גם שאר האנשים פטורים מלפרוק, כי הפריקה צריכה להיות דווקא "עמו" – עם בעל החמור.
רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בעל "כלי יקר" (המאה הט"ז-הי"ז) למד הלכה זו מהמילים "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ"; כך כתב:
"וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו. לומר לך דוקא שרוצה להיות עמך במלאכתו ורוצה להקים עמך אז אתה מחויב לסייע לו אבל אם יושב לו ואומר הואיל ועליך מוטל הדבר חייב אתה להקים לבד, על כן אמר "וחדלת מעזוב לו" כי מלת "לו" אין במשמעותו עמו כי מותר לך לחדול מלעזוב לו כשאינו רוצה להיות עמך במלאכתו".
החיוב לסייע קיים רק כאשר גם בעל החמור "רוצה להיות עמך במלאכתו", אבל אם הוא יושב ומצפה שתפרוק את חמורו לבדך, אז "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ" – "מותר לך לחדול מלעזוב לו כשאינו רוצה להיות עמך במלאכתו".
בעקבות תובנה זו כתב ה"כלי יקר" ביקורת חריפה על התנהלותם של חלק מן העניים בדורו:
"ומכאן תשובה על מקצת עניים בני עמינו המטילים את עצמם על הציבור ואינן רוצים לעשות בשום מלאכה אף אם בידם לעשות באיזו מלאכה או איזה דבר אחר אשר בו יכולין להביא שבר רעבון ביתם, וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם, כי דבר זה לא צוה ה' כי אם "עזוב תעזוב עמו" "הקם תקים עמו" כי העני יעשה כל אשר ימצא בכוחו לעשות ואם בכל זה לא תשיג ידו, אז חייב כל איש מישראל לסעדו ולחזקו וליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו, ועזוב תעזוב אפילו עד מאה פעמים".
ה"כלי יקר" ראה בהלכה זו, שבעל החמור צריך להיות שותף בפריקת חמורו, גם עניין עקרוני שהחיוב לסייע לאדם אחר גם בעניינים אחרים קיים רק כאשר אותו אדם משתתף עם המסייע, אבל אם הוא מצפה שיעשו למענו והוא יוכל לשבת בחיבוק ידיים, אז אין חיוב לעזור לו.
מכאן שגם חיוב נתינת הצדקה לעני אינו פוטר את העני מלנסות להתפרנס בעצמו, ורק אם הוא עושה כן ואינו מצליח, "אז חייב כל איש מישראל לסעדו ולחזקו וליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו".
אכן מתברר שבתקופתו של ה"כלי יקר" היו עניים שלא נהגו כך אלא הטילו את עצמם על הציבור, ולא רצו לעסוק בשום מלאכה, ואף התלוננו על הציבור שאינם נותנים להם די מחסורם. ה"כלי יקר" ביקר בחריפות התנהגות זו, וסבר ש"דבר זה לא צוה ה'". החיוב לתת צדקה לעני הוא כאשר גם "העני יעשה כל אשר ימצא בכוחו לעשות".