פרשת מקץ: האם היה מותר לשחרר את גלעד שליט?

בפרשת השבוע אנו קוראים על אחי יוסף היורדים לקנות אוכל במצרים בעקבות הרעב. שם ניצב מולם יוסף, המשנה למלך והאחראי על האוכל ומאשים אותם שהם מרגלים. יוסף מצווה לכלוא את שמעון, ומסכים לשחרר אותו רק במידה ובנימין אחיהם יובא גם הוא למצרים.

מאז ומתמיד נודעה חשיבותה של מצוות פדיון שבויים. יהודים בכל הדורות הוציאו ממון רב, כדי לפדות את אחיהם שנכלאו על ידי הגויים (עיין יש''ש גיטין ד, סו). השבוע נעסוק בסוגיית פדיון שבויים, ובשאלה האם היה מותר לפדות את גלעד שליט תמורת אלף מחבלים.   

חשיבות פדיון שבויים

הגמרא במסכת בבבא בתרא (ח ע''א – ע''ב) כותבת, שכאשר הורמיז המלכה תרמה סכום כסף משמעותי למצווה גדולה ולא פרטה לאיזו מצווה היא מתכוונת, פסק אביי שיש להשתמש בכסף לפדיון שבויים, משום שזאת המצווה הגדולה ביותר. מדוע? הגמרא כותבת, שהייסורים שעוברים השבויים הם גדולים מאוד, ופעמים רבות השבויים נהרגים ומשום כך יש מצווה גדולה להציל את השבוי:

''מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא (מניין שפדיון שבויים מצווה גדולה)? דכתיב: ''אשר (1) למוות למוות ואשר (2) לחרב לחרב ואשר (3) לרעב לרעב ואשר (4) לשבי לשבי'', ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו. חרב קשה ממות... האי קא מינוול והאי לא קא מינוול (= אדם שמת מחרב מת בביזיון, מה שאין כן מי שמת סתם)... רעב קשה מחרב - האי קא מצטער והאי לא קא מצטער (= מוות מרעב הוא מוות איטי, לכן הוא קשה ממוות בחרב)... שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה (= השבי גרוע מכולם משום שהוא עלול לכלול את כל הצרות, גם רעב וגם חרב ולכן מצווה גדולה לפדות שבויים).''

מקשים התוספות במקום (ד''ה פדיון): אם פדיון שבויים זו מצווה כה גדולה, מדוע הגמרא במגילה, שמתירה למכור ספר תורה בשביל מצוות גדולות, כמו נשיאת אשה ותלמוד תורה, לא מתירה למכור ספר תורה גם בשביל מצוות פדיון שבויים?! מתרצים התוספות, שאכן, גם בשביל פדיון שבויים אפשר למכור ספר תורה, אלא שדין זה הוא כל כך פשוט, עד שהגמרא כלל לא טרחה לכתוב אותו.

מחיר הפדיון

בדרך כלל כאשר נלקחו אנשים בשבי, היו השובים דורשים מהיהודים סכום מופרז, משום שידעו שהיהודים ישלמו כל מחיר. הגמרא במסכת גיטין (מה ע''א) באה למנוע מצב שכזה, ופסקה שאסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם. מה כוונת הנימוק: מפני תיקון העולם? הגמרא מביאה שתי אפשרויות:

''איבעיא להו (= שאלה): האי מפני תיקון העולם - משום דוחקא דצבורא הוא (= משום דוחק הציבור), או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי (או בשביל שהגויים לא ירצו לחטוף עוד יהודים)?''

כלומר יש שתי אפשריות להסביר מדוע אסור לפדות שבוי יותר מדמיו: אפשרות ראשונה, בגלל הדוחק הכללי שמוטל על הציבור.                לא הגיוני שבגלל אדם אחד, הציבור כולו ייכנס למצב של עוני ודוחק[1]. אפשרות שניה, כאשר הגויים יראו שיהודים להוטים כל כך לפדות את השבויים שלהם, הם יתאמצו לחטוף יהודים נוספים, וממילא עוד יהודים יינזקו, לכן קבעו שאסור לפדות במחיר מופרז.

רש''י (ד''ה או) והרמב''ן (ד''ה משום) כותבים במקום, שנפקא מינה בין השיטות תהיה, כאשר יש לאדם החטוף קרוב משפחה עשיר שמסכים לפדות אותו בסכום מופקע. אם האיסור לפדות שבוי הוא מפני דוחק הציבור והנטל הממוני, אזי, במקרה הזה, הציבור לא משלם מכספו לפדיית השבוי, אלא קרוב משפחתו העשיר, ולכן יהיה מותר לו לפדות את השבוי. אמנם, אם החשש הוא שמא בעקבות הפדיון הגויים יחטפו יהודים נוספים, אזי אסור אף לקרוב לפדות את קרובו, שהרי בכך הוא גורם לכך שיחטפו יהודים נוספים. 

כיצד נפסק להלכה? שאלה זו תלויה בגמרא נוספת במסכת כתובות, כפי שנראה.

פדיון אשתו

התוספות בסוגייתינו מקשים מדברי הגמרא בכתובות (נב ע''ב) המביאה מחלוקת בין תנא קמא לבין רבן שמעון בן גמליאל (= רשב''ג), עד איזה סכום על אדם לשלם על מנת לפדות את אשתו מהשבי. לדעת תנא קמא יש לבעל לשלם עד עשרה בדמיה, כלומר פי עשר ממחירה (אמנם, רק אם חטפו אותה פעם אחת, אם חטפו אותה פעם נוספת, הוא לא חייב לפדות אותה עוד). רשב''ג חולק על תנא קמא, וסובר שאסור לפדות אותה יותר משוויה האמיתי, מפני תיקון העולם:

''תנו רבנן: נשבית, והיו מבקשין ממנו עד (פי) עשרה בדמיה - פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך, רצה - פודה, רצה - אינו פודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם, מפני תקון העולם.''

לכאורה, מחלוקת תנא קמא ורשב''ג בכתובות, היא בדיוק המחלוקת שראינו לעיל בגיטין, מפני מה אסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם. תנא קמא סובר שאסור, בגלל הנטל הכלכלי שיוטל על הציבור, ממילא כאשר בעלה פודה אותה מהשבי, אין בעיה שישלם אפילו פי עשרה. לעומת זאת רשב''ג סובר, שאסור לפדות, כדי שלא יחטפו עוד אנשים, ולכן גם אם מדובר באשתו של אדם, עדיין אסור לו לפדות אותה יותר מכדי דמיהם, וכך אכן ביאר הרמב''ן (ד''ה משום).

מחלוקת הראשונים

אמנם, למרות דברי הרמב''ן דלעיל, רוב הראשונים סירבו לפרש שהמחלוקת בין תנא קמא לרשב''ג, זהה למחלוקת בגמרא בגיטין, העוסקת בשאלה מדוע אסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם. טעם הדבר ככל הנראה הוא, שאם אכן מדובר באותה המחלוקת, הגמרא בגיטין הייתה צריכה לומר שזו מחלוקת תנאים בכתובות, כפי שבדרך כלל נוקטת הגמרא במקרים דומים.

אם כן, כיצד מוסבר היחס בין הגמרא בגיטין לגמרא בכתובות? נחלקו בכך הראשונים:

א. התוספות כתבו (ד''ה דלא), שבאמת גם תנא קמא וגם רשב''ג סוברים, שאסור לפדות שבוי יותר מכדי דמיו, מחשש שיחטפו עוד אנשים, ואכן כך נפסק להלכה. מדוע, אם כן, לדעת תנא קמא, הבעל יכול לפדות את אשתו במחיר מוגזם, למרות החשש שהדבר יוביל לחטיפות נוספות? מתרצים התוספות:

''שאני (= שונה) אשתו דהויא כגופו, ועל עצמו לא תיקנו שלא יתן, דכל אשר לו בעד נפשו''.

אומרים התוספות, שחכמים קבעו שכל אדם יכול לפדות את עצמו מהכלא גם במחיר מופרז, למרות שיכול להיות שהדבר יגרום לחטיפות נוספות, משום שהם ידעו שכל אדם, יעשה תמיד את המקסימום בשביל להציל את עצמו, ואפילו יעבור על תקנת חכמים, האוסרת לפדות במחיר מוגזם. משום כך ויתרו חכמים מלכתחילה, ופסקו שהאיסור לפדות שבויים יותר מכדי דמיהם, לא נוהג במקרה כזה. אשתו של אדם נחשבת כמותו (ברכות כד ע''א), ולכן התיר תנא קמא לאדם לפדות את אשתו אפילו במחיר מוגזם.  

אמנם, כפי שראינו, רשב''ג חולק על תנא קמא, וסובר שאסור לאדם לפדות אפילו את אשתו במחיר מוגזם. כיצד נפסק להלכה? הרא''ש (ד, כב) והיד רמ''ה (שם), שביארו את הסוגיה כבעלי התוספות פסקו, שההלכה כדעת תנא קמא, ולכן יהיה מותר לאדם לפדות את עצמו ואת אשתו במחיר מופרז, וכך פסק להלכה הרמ''א להלכה (אבה''ע עח, ב).

ב. אפשרות שניה לפרש את היחס בין הגמרא בכתובות לגמרא בגיטין, מופיעה ברי''ף (כתובות יט ע''א), ברמב''ם (אישות יד, יט) וברשב''א (גיטין מה ד''ה משום). הם טענו, שתנא קמא ורשב''ג נחלקו בשאלה, האם בכלל יש איסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם.

לדעת תנא קמא, כל הדיון שהבאנו לעיל העוסק בשאלה מדוע אסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם, בכלל לא מתחיל, ואין בכך שום איסור. משום כך הוא פוסק שמותר לאדם לפדות את אשתו פי עשר משווייה, אבל לשיטתו, לא רק את אשתו אפשר לפדות במחיר מוגזם, אלא כל אדם שנכנס לכלא, אפשר לפדותו בכל מחיר. רשב''ג, לעומת זאת, חולק על דבריו, וסובר שאסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם, כדברי המשנה בגיטין.

מדוע לדעת רשב''ג אסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם? בהכרח יש לומר שהוא חושש שמא יגרום הדבר לחטיפות נוספות, שהרי אם הוא סובר שהחשש הוא שמא בעקבות השחרור, הציבור יאלץ להוציא כסף רב, אזי הוא צריך להסכים לתנא קמא שמותר לאדם לפדות את אשתו יותר מכדי דמיה, כי בכהאי גוונא הציבור לא משתתף בהוצאות.

להלכה פסקו הרי''ף (שם) הרמב''ם (שם) והרשב''א (שם) כדעת רשב''ג, מכיוון שהגמרא בגיטין פוסקת שאסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם. כך שלפי שיטתם אסור בכל עניין לפדות אדם יותר מכדי דמיו. אמנם יש לסייג את האיסור, וגם לשיטתם מותר לאדם לפדות את עצמו בכל מחיר שהוא (אך לא את אשתו[2]). ובלשון השולחן ערוך (יו''ד רנב, ב. אבה''ע עח, א במעט שינוי לשון):

''א. אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם           יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה. ב. אין לבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה, אלא כמו שהיא שווה כשאר השבויות.''

חריגות

לכאורה, לפי מה שראינו עד כה, אסור לפדות שבוי במחיר מופקע, וגם התוספות, שהתירו את הדבר, התירו זאת רק באשתו של אדם. לפי זה, תמוהה גמרא נוספת במסכת גיטין (נח ע''ב):

''מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק (= ילד) אחד יש בבית האסורים... הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: מי 'נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים'? ענה אותו תינוק ואמר: 'הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו'. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל (= בוודאי יהיה תלמיד חכם, שפוסק הלכה)... אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל.''

מדוע ר' יהושע פדה את התינוק בממון הרבה? הרי אסור לפדות את השבויים ביותר מכדי דמיהם! הראשונים העלו מספר תירוצים:

א. התוספות (ד''ה כל ממון) והרמב''ן (ד''ה משום) תירצו, שמכיוון שאותו תינוק היה מופלג בחכמה, והיה ברור שהוא עומד להיות תלמיד חכם, מותר היה לפדות אותו בהרבה כסף. מה טעם הדבר? ככל הנראה הסיבה היא, שלמרות שיש סיכוי שבעקבות השחרור יחטפו עוד אנשים, שווה לציבור לשחרר אותו למרות הסיכון שיש בעקבות כך, כי הוא יביא בעתיד תועלת, וכך נפסק בשולחן ערוך (יו''ד רנב):

''... תלמיד חכם, או אפילו אינו תלמיד חכם אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים.''

ב. התוספות תירצו (שם), שמכיוון שהיה חשש שאותו תינוק ייהרג בכלא, מותר לפדותו אפילו ביותר מכדי דמיו, וכן פסק המאירי.                              

הרמב''ן (שם) במקום חלק על התוספות, וכתב שדבריהם תמוהים. שהרי ראינו בהתחלה ששבי הוא החמור ביותר, מכיוון שיש בו גם רעב וגם מוות. יוצא שבכל שבי יש סכנת מוות, ממילא כאשר הגמרא פוסקת שאסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם, לאיזה מקרה היא מתכוונת?! לפי שיטת התוספות תמיד יצטרכו לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם, כי תמיד יש סכנת מוות בשבי! לכן הוא פסק שגם במקום סכנת מוות, אין לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם, וכן נראה שפסק הרמב''ם.

כיצד נפסק להלכה? האם מותר במקום סכנה מותר לפדות יותר מכדי דמיהם? מדברי השולחן ערוך נראה, שהוא פסק שגם במקום שבי אסור לפדות את השבוי ביותר מכדי דמיו. הפתחי תשובה (ס''ק ב) הביא מחלוקת אחרונים בשאלה זו, והשדי חמד (סי' עד) טען, שרוב האחרונים סוברים, שבספק סכנה אפשר לפדות את השבויים ביותר מכדי דמיהם (וע''ע ביביע אומר חו''מ י, ו).

האם לפי זה ניתן לומר, שמותר היה לשחרר את גלעד שליט תמורת אלף מחבלים? נראה שלא, מכיוון שגם אם נפסוק שמותר לשחרר חטוף בסכנה ביותר מכדי דמיו, אם בעקבות השחרור ייהרגו אנשים אחרים, בוודאי שבמקרה כזה אין פודים את השבוי ביותר מכדי דמיו.

שבת שלום!