פרשת מטות: האם יש טומאת מת בגוי?

בפרשתנו אנו קוראים על מלחמת בני ישראל במדיין. לאחר שחזרו מן המלחמה, מצווה אותם משה (במדבר ל"א, י"ט-כ') "וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם:  וְכָל-בֶּגֶד וְכָל-כְּלִי-עוֹר וְכָל-מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל-כְּלִי-עֵץ תִּתְחַטָּאוּ". אם כן אנו רואים כאן שהם נטמאו בטומאת מת, ויש להזות עליהם אפר פרה אדומה בשלישי ובשביעי כדי שיטהרו מטומאת מת. בנוסף הם מצווים בהמשך (פס' כ"ד) "וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל-הַמַּחֲנֶה", כלומר לטבול ביום השביעי ולהיטהר, ורק אחר כך הם רשאים להיכנס למחנה ישראל.

האם אותה טומאת מת שהם נטמאו בה יכולה להיות מחללים מבני ישראל שנפלו במלחמה? הדבר לא ייתכן, שהרי בהמשך אנו קוראים (פסד מ"ח-מ"ט): "וַיִּקְרְבוּ אֶל-משֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת: וַיֹּאמְרוּ אֶל-משֶׁה עֲבָדֶיךָ נָּשְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא-נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ", כלומר, אף אחד מבני ישראל לא נהרג במלחמה נגד מדיין, וממילא כל ההרוגים היו רק מהצד השני, כלומר מדיינים. אם כן- אנו רואים במפורש שתיתכן טומאת מת שמקורה הוא גוי שנפטר.

הגמרא במסכת יבמות (דף ס' ע"ב- ס"א ע"א) מביאה ברייתא הדנה בשאלת הטומאה בגוי שנפטר: "תניא וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל שנאמר 'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם' (יחזקאל ל"ד, ל"א) אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם". רשב"י טוען שמהפסוק ביחזקאל משמע שרק יהודי קרוי "אדם" (יש לזכור שעברית מקראית איננה חופפת בהכרח לעברית של ימנו, ורשב"י מנסה לטעון שפירוש המילה "אדם" בעברית מקראית הוא בן ישראל, ולא חלילה שהוא מזלזל בגויים! גוי למשל יקרא בעברית מקראית "איש" או בכינוי אחר). והרי בטומאת מת נאמר (במדבר י"ט י"ד): "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי-יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל-הַבָּא אֶל-הָאֹהֶל וְכָל-אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים", כלומר זה דין מיוחד רק כשיהודי נפטר שמי שנכנס בחדר אחד איתו נהיה טמא מת.

בהמשך מקשה הגמרא על רשב"י מהפסוקים מפרשתנו שהבאנו למעלה, שמהם משמע שכל מי שנגע במת במלחמת מדיין נהיה טמא מת ומתרצת "דלמא איקטיל חד מישראל", כלומר שמא היו גם הרוגים מישראל והם שטימאו את הלוחמים. ומקשה שלא ניתן לומר כן שהרי כתוב בפרשתנו (כמו שהבאנו למעלה) "לא נפקד ממנו איש", ואם כן על כרחך לומר שמתו במלחמה רק גויים ובכל זאת נטמאו, ואם כן למדנו שגויים מטמאים טומאת מת! מתרצת הגמרא שר' שמעון בן יוחי יסביר את הפסוק "לא נפקד ממנו איש" הכוונה "לעבירה"- כלומר שאיש מהלוחמים לא חטא שוב עם בנות מדיין באמצע המלחמה, אבל פיזית היו לוחמים מישראל שמתו, והם טימאו את השאר בטומאת מת. ואז מביאה הגמרא תירוץ נוסף "רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא מאטמויי באהל דכתיב 'אדם כי ימות באהל' ממגע ומשא מי מעטינהו קרא?". כלומר, מתרץ רבינא שדווקא בטומאת אוהל מטמא רק יהודי, אבל בטומאת מגע או משא מטמא גם גוי שנפטר. כלומר, מי שנכנס לאותו חדר שהיה שם מת גוי לא נהיה טמא מת, אבל אם הוא נגע בו או סחב אותו, הוא נהיה טמא מת.

ננסה להתעכב על החילוק שמביא רבינא בין טומאת אוהל לטומאת מגע ומשא. מקורו הוא לשוני- הטיעון שלו הוא בעצם שרק בטומאת אוהל נאמר שזה ב"אדם". אולם, מי שפותח את פרק י"ט עצמו (בספר במדבר), הדן בטומאת מת לסוגיה, רואה כמה פסוקים שבהם גם על טומאת מגע נאמרה המילה "אדם". למשל, בפס' י"א וי"ג: "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל-נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים... כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר-יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת-מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא-זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ". וכן בפס' ט"ז "וְכֹל אֲשֶׁר-יִגַּע עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל-חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ-בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים".

אם נשים לב, בשני הפסוקים הראשונים יש ריבוי. הראשון מדגיש "לכל נפש אדם" ולא סתם "הנוגע במת אדם". ממילא שייך לומר ש"כל נפש אדם" הכוונה גם לגוי, ובא להוציא שהנוגע בנבלת חיה לא נהיה טמא מת. בפסוק השני יש כפילות "במת, בנפש האדם אשר ימות" וממילא בא לומר שהן יהודי והן גוי. אולם- מה לגבי הפסוק השלישי שהבאנו? שם אין מילה מיותרת. אם גם במגע בעצם מת נאמר שזה דווקא עצם "אדם", והרי אמרנו שמגע במת גוי כן מטמא, איך יסתדר לשונית?

בשלב הזה, מחמת הקושיא שהבאנו לעיל, נאלץ להסביר כך: כל מה שנאמר בפרשת חוקת, הן לעניין מגע והן לעניין אוהל, נאמר בו "אדם" ולכן חל רק לגבי מת ישראל. אולם, מפרשתנו אנו לומדים דין חדש, שמגע גם במת גוי מטמא. אם נשים לב לפסוקים שצוטטנו בראש המאמר, רק מי שנגע במתים המדיינים נטמא ואין שום איזכור למי שנכנס באוהל המתים המדייניים.

אכן, הרמב"ם פוסק כרבינא בגמרא שהובאה לעיל, שגוי מת מטמא במגע ומשא אבל לא באוהל. כך הוא כותב (בהלכות טומאת מת, פרק א', הלכות י"ב וי"ג): "אחד המת מישראל או מן העכו"ם מטמא במגע ובמשא: ואין העכו"ם מטמא באהל ודבר זה קבלה הוא והרי הוא אומר במלחמת מדין כל נוגע בחלל ולא הזכיר שם אהל". אם נדקדק היטב בדברי הרמב"ם נראה שגם בלימוד מלשון הפסוקים דייקנו כדבריו. את טומאת המגע במת גוי אנו למדים ממלחמת מדיין ולא מפרשת פרה אדומה.

בכל אופן, יש ראשונים שלא פסקו את דברי רשב"י שלעיל להלכה והם סוברים שכל סוגי טומאות המת, לרבות טומאת אוהל, שייכים גם במת גוי. לשיטתם כלל איננו סוברים שפירוש המילה הלשונית "אדם" הוא דווקא בן ישראל, אלא כל אדם, וממילא לשיטתם כל הדיון הלשוני מתייתר.

לעניין הלכה, פסק השו"ע (יו"ד, סי' שע"ב, סע' ב') "קברי עובדי כוכבים נכון ליזהר הכהן מלילך עליהם", כלומר שלכתחילה יש להחמיר כמו הראשונים שסוברים שמת גוי מטמא גם באוהל.