(ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה': (ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (פרק ל)
מדוע נכתבה פרשת נדרים דווקא בתחילת פרשת מטות?
הרמב"ן כתב:
"ובאה הפרשה הזאת בכאן, מפני שהזכיר נדרי גבוה "לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם" (לעיל כט, לט), אמר עוד, מלבד אלה הנדרים הנזכרים יש עוד נדרי הדיוט וככל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים ולעשות כל אשר אסר על נפשו... "
לאחר שנזכרו בפרשת פינחס הקרבנות הבאים חובה ברגלים, הוסיפה התורה בסופה של הפרשה שגם קרבנות שנידרו לה', ואינם קרבנות חובה, קרבים ברגלים – "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם". מכיוון שהזכירה התורה "נדרי גבוה" – קרבנות הבאים על פי נדר – בסוף הפרשה הקודמת, פתחה התורה את פרשת מטות ב"נדרי הדיוט", כלומר בנדרים שבהם אדם מקבל על עצמו איסורים בלשון נדר.
לעומת הרמב"ן הקושר את פרשת נדרים לפרשה הקודמת, ראב"ע קשר את פרשת הנדרים לסופה של פרשת מטות. בסופה של פרשת מטות מסופר על בקשתם של בני גד ובני ראובן לא לעבור את הירדן אלא לנחול בעבר הירדן המזרחי. משה היתנה מילוי בקשתם בכך שהם יעברו חלוצים לפני ישראל למלחמה בעבר הירדן המערבי. "ואחרי כן כתוב 'ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות' (לב, כח), הם נשיאי העדה הנזכרים. ובעבור שאמר משה לבני גד ולבני ראובן 'והיוצא מפיכם תעשו' (שם, כד), על כן כתוב, 'וידבר משה אל ראשי המטות', ושם כתוב 'ככל היוצא מפיו יעשה'" (לשון ראב"ע).
לדעת ראב"ע, מכיוון שמשה אמר לבני גד ולבני ראובן שהיוצא מפיהם יעשו, כלומר יעברו חלוצים לבני ישראל, ומינה את אלעזר הכהן, את יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות, לוודא שאכן בני גד ובני ראובן עומדים בהסכם; לכן הוקדמה לכך פרשת הנדרים שנאמרה לראשי המטות, ובה כתוב "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".
רבי יוסף בכור שור (צרפת, המאה הי"ב) קשר את פרשת הנדרים לפרשה הקודמת, אך בשונה מפירושו של הרמב"ן לא קשר פרשייה זו לפרשת קרבנות הרגלים שבסופה של פרשת פינחס אלא לפרשייה שבאה לפניה – מינוי מנהיג חדש תחת משה.
כך כתב ר"י בכור שור:
"וידבר משה אל ראשי המטות – לאחר שצוה את יהושע וזרזו והזהירו על ישראל, דבר גם אל ראשי המטות להנהיג את ישראל דרך ישר, לקיים נדריהם מה שידרו לפני המקום... ולא מיבעיא (=אין צריך לומר) מה שגזר עליהם הקב"ה שהם צריכים לעשות, שלא לגנוב ושלא לגזול ושאר מצוותיו, אלא לפי מה שיהו נודרין וגוזרין על עצמן לשמו, צריכין לקיים".
בפרשת פינחס מסופר שמשה עשה כאשר ציווה אותו ה' "וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (כז, כב-כג). כהמשך לציווי המנהיג החדש של ישראל – יהושע בן נון – מצווה משה גם את ראשי המטות "להנהיג את ישראל דרך ישר". ברור שדרך הישר כוללת את כל מצוות ה' – "שלא לגנוב ושלא לגזול ושאר מצוותיו" – אך החידוש שבפרשתנו הוא שדרך הישר כוללת גם קיום "מה שיהו נודרין וגוזרין על עצמן לשמו".
נמצא שלדעת ר"י בכור שור, פרשת הנדרים היא המשך ציווי ההנהגה החדשה של ישראל להנהיג את העם בדרך הישר.