(יד) וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: (טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: (טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה': (פרק לא)
מהו דְּבָרוֹ של בלעם? אונקלוס תרגם לפי הענין ולא על פי הלשון (ראו רמב"ן במדבר טז, א): "הא אנין הואה לבני ישראל בעיצת בלעם... ". עצה זו הובנה על ידי פרשנים רבים (בעקבות חז"ל) כעצה שיעץ בלעם לבלק כיצד להחטיא את ישראל. כך כתב רש"י:
"בדבר בלעם – אמר להם אפילו אתם מכניסים כל המונות [האומות] שבעולם אין אתם יכולים להם, שמא מרובים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור. בואו ואשיאכם עצה. אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קו א) ובספרי".
דברו של בלעם היתה עצתו כיצד ניתן להתגבר על ישראל. הדרך לעשות זאת היא על ידי החטאתם בזימה.
לעומת זאת, רבי מאיר שמחה מדווינסק בפירושו "משך חכמה" הבין, שדברו של בלעם אינה עצה אלא השקפת עולם, וזו לא היתה מופנית אל בלק אלא דווקא לישראל. בלעם הביע באוזני ישראל השקפת עולם שגרמה להם לחטוא. כך כתב ה"משך חכמה":
"יתכן, כי דרכי התורה לבלתי סור מדרך התורה אף כמלוא שעל, וכל האומר הקב"ה ותרן – יותרו מעוהי (בבא קמא נ, א). מה שאין כן בלעם אמר לישראל 'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב' (במדבר כג, כא) – אף אם חוטאים אין משים לב להם ואינו מענישם. והראיה: 'אֵל מוציאם ממצרים' (שם פסוק כב), שהיו אז הללו עובדי עבודה זרה והללו (עובדי זרה) (ראו שיר השירים רבה ב, ו), 'ותרועת מלך בו', כמו שהרֵעַ אינו מקפיד מהרה על חברו ואינו מסיר חברתו ממנו".
דרך התורה היא שהקב"ה אינו מוותר על חטאים; אדם שחוטא נענש. אבל בלעם אמר לישראל 'לא הביט און ביעקב', דהיינו שלקב"ה לא איכפת שישראל חוטאים. גם אם יהיה בישראל און, הקב"ה לא יביט אליו ולא יתחשב בו.
ראיה לדבריו הביא בלעם מיציאת מצרים ('אֵל מוציאם ממצרים'), שגם בני ישראל וגם המצרים היו עובדי עבודה זרה, ובכל זאת הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים. ברור אם כן שמעשיהם של ישראל אינם משפיעים כלל על יחסו של הקב"ה אליהם, "כמו שהרֵעַ אינו מקפיד מהרה על חברו ואינו מסיר חברתו ממנו" ('ותרועת מלך בו' – לשון חיבה ורֵעוּת – רש"י שם).
תפיסת עולם זו שהציג בלעם קנתה לה שביתה בלב ישראל, והיא זו שגרמה להם לחטוא; ממשיך ה"משך חכמה":
"ולכן צמדו לבעל פעור, כי לא יזנח ה' ולא יביט בם און. והוא שאמר הכתוב 'בדבר בלעם', שדיבר 'לא הביט און ביעקב'".
ישראל השתכנעו שהקב"ה לא יראה בהם און גם אם יחטאו, וזה מה שגרם להם לחטוא בבעל פעור. זהו 'דבר בלעם' שגרם לחטא – 'לא הביט און ביעקב'. תפיסה זו, שהמעשים אינם משפיעים על יחסו של הקב"ה, היא אֵם כל חטאת.
ה"משך חכמה" מביא בדבריו גם מדרש חז"ל שמוכיח את פירושו:
"וזה שאמרו במדרש ריש פרשת דברים 'מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן' (משלי כח, כג)... ממחליק לשון – זה בלעם שהחליק לשון לישראל, וגבה לבם ונפלו בשיטים. יעו"ש ודו"ק".
הפסוק בספר משלי מביע את יתרונה של תוכחה על פני דברי חנופה וחלקת לשון. המדרש מזהה את משה כמוכיחם של ישראל, ואת בלעם כמי שהחליק לשון.
על פי ביאורו של ה"משך חכמה" החלקת הלשון של בלעם היא האמירה 'לא הביט און ביעקב'. אמירה זו גרמה לישראל לגבהות לבב, לביטחון עצמי מופרז ולא מוצדק, שהקב"ה בכל מקרה יהיה אתם בלא תלות במעשיהם. זהו 'דבר בלעם' שבעקבותיו נפלו ישראל בשיטים. ואילו דרכי התורה, כאמור, הם "לבלתי סור מדרך התורה אף כמלוא שעל".